"הקש האחרון ששבר את גב הגמל".
אמר ונדם לעשר דקות, כאילו נזקק לאסוף את המחשבות, שהיו מוכנות להרצאה הזאת, מליל השימורים של אמש לפחות.
"אה שויין, איזה בולשיט, אין דבר כזה שבגלל קש אחד קטן, ששוקל פחות מגרם יקרוס מישו, ועוד גמל, שטויות, לא אפשרי, אני אומר, שזה הכל סיפורי סבתא".
אמר ונאנח החבר הכי טוב שלי, ומשך את משקפיו כלפי מעלה.
"הרי כדי לבדוק את האמירה הזאת, בטח העמידו אותו, את הגמל, בשמש לכמה שעות, ואולי ימים, ובקצב של קש אחרי קש, התישו אותו עד שקרס ומת, או לפחות החליט להפסיק לעמוד, כי פשוט נגמרו לו הכוחות, לא בגלל המשקל שהתווסף, אלא משעמום".
ולקח ביס ענק מן החביתה שהגישה לו המלצרית, חביתה מ-4 ביצים, רכה מבפנים, קשה מבחוץ, כמו התנהלותו של האיש ביום יום, ואוי לו לטבח שיכשל, כי הוא יוזמן אליו לשולחן, שם יקבל הרצאה מלומדה, על כיצד אשתו הערביה, (עניין של הלך דיבור, כי היא יהודיה כשרה), עושה לו כזאת חביתה, ללא שמץ של פרובלמה.
ואחרי הביס הראשון, שטובל בסלט קצוץ דק, מן הדברים הבודדים שעדין מכבדים במקום הזה, וזה הסלט כמובן, שמחזיר לו, למקום הזה, כבוד, כאילו לשמר את הערך הזה, מעת שהקים אותו איש אלמוני, לפני 65 שנים, שהם המון זמן במושגים של ארמדילו.
"ואולי זה הזמן הרב שתהליך הבדיקה נמשך, עד למיצויו ופוגג את האנרגיות שעצר בגופו, (המשיך וניתח את המעשיה עם הגמל), מה גם, שאם זה היה ניסוי מדעי שלקח את עצמו ברצינות, אסור במהלכו להזין את הגמל, הואיל והאוכל בעצמו מוסיף למשקלו, ויכול לגרום להטיית התוצאה, ולהתערב ברגל גסה, במסקנות הבדיקה ומטרותיו ".
(כך, בלי לשים לב, גירד חברי הטוב, את הסבוכה בפרובלמתיקה של המחקר המדעי, השפעתו של החוקר על מהלך המחקר ותוצאותיו לבסוף. כמובן שבהקשר זה ראוי לציין, כי האיש בילה מעט מאוד זמן במוסדות לימוד וחינוך במהלך חייו, וגם בבגרותו הדיר רגליו מן המקומות שמתהדרים בשיפוץ האינטלקט האנושי, וקידומו, לכל מיני יעדים בלתי ברורים למרביתנו בעת הזאת).
אמר ונדם לשתי דקות נוספות, ששימשו לעוד כמה כפות מן הסלט לעשות את דרכן למערכת האכילה שלו, וגם החביתה הצטמקה, לכדי שליש מגודלה בעת ההגשה.
"אם איני טועה, במדעית קוראים לזה התיזה ואישושה".
אמר כבדרך אגב, למרות שהוא התכוון לכל מילה, שכן האיש תיעב פרטים.
DETAILS, קרא להם, בעיקר כי זכרונו לא היה אף פעם הצד החזק שלו, דבר ששם אותו בנחיתות מסוימת לצד חבריו האינטלקטואלים שבמחיצתם בילה, את רוב שנותיו.
אולם, לצד אלה, לא נפקד מקומם של כמה עבריינים כבדים, שכמה מהם נכללו בגרעין הקבוע של החבורה הזאת, ובעת שתל אביב נחשבה בצדק לסדום ועמורה, לא היה בר שמכבד את עצמו, שהם לא פקדו אותו, בתדירות של מספר פעמים בשבוע, לפחות.
"אני לגמרי משוכנע, שגם במקרה הזה מדובר בסוג של שמועה, אשר איש לא ממש בדק אותה, למרות שמדובר בנושא חשוב ומכובד, שהוא בעצם: קצה גבול היכולת של האורגניזם".
כאן הוא דחף את הצלחת ממנו , וגמא בלגימה בודדת את בקבוק הסיידר המוגז, שסימן את סיום האכילה.
"אמנם יקיר האנושות, דר' מנגלה וצוותו, עמלו על חקר הנישה הזאת, אבל נגמר להם הזמן לפני שהצליחו לגבש מסקנות סופיות".
הוא גיחך לפתע, כאילו שקל אם להוסיף עוד אמירה, שאולי תסבך אותו בחרם חדש לעשור לפחות.
אולם לא היום, הוא בחר לנטוש את הנושא הפרובלמאטי, (של ניסויי מנגלה), למרות שידעתי כי בינו לבין עצמו, היה בו יותר משמץ של הערצה כלפי הסקרנות הביזארית של איש הזה, שבחר להפוך לשטן בעצמו, כדי לספק תשובות לחלק מן השאלות המוטרפות שטרדו את מוחו.
"ואם בדיקה כזאת לא נעשתה עד היום, היא גם לא תיעשה עתה, משום שזכויות בעלי חיים נמצאים בעדיפות הרבה יותר גבוהה, משל הרבה מאוד אנשים, שאין להם זכויות בכלל, והחיים שלהם לא שווים שום דבר, רק כי הגרילו מגדר בלתי הולם, או החסידות הניחו אותו באזור גיאוגרפי עוין, שלחיי אדם אין בהם ערך, מעבר לשימוש חוזר דרך מערכת העיכול של אוכלי הנבלות".
ופניו אורו לפתע...
"ואולי כאן המקום לשקול אם לא להשתמש לעניין הזה, ולקידום המחקר בכלל, במאות אלפי הפליטים שהתקבצו אצלנו מתוך מחשבה מוטעית, כי המדינה שקמה בזכות מאות אלפי פליטים אחרים לפני כשישה עשורים, אלה שהותירו הקולגות של מנגלה ושות., תקדם את פניהם בהרבה יותר חמלה , ממדינות אחרות, שמעדיפות להסתכל הצידה, כדי לא להתעמת עם תוצאות מעשהם בעת שהיו עוד אימפריה ".
ועוד פעם נדם, אלא שמן הדוק שעירפל את מבטו, חששתי, כי נותק חוט מחשבתו, אולם הוא המשיך.
...
"הרי זה עדיף ללא ספק מהחזרתם למצרים, שם הם משמשים מטרות חיות במטווחים של החיילים המקומיים, שדי דומים לנו מן הבחינה ההומניטארית לפחות".
כאן נדם לעוד כמה דקות, בהם שירבט משהו על מפית שהייתה מונחת לפניו, והסתכל בשירבוט בריכוז רב, כאילו ניסה לפענח את הרישום שהניח שם.
...
" המצרים, (בהדגשה), חוסכים מטרות דמות מקרטון, (ונזכרתי שלא מזמן הוא חיפש כאלה, לשלבם בעבודותיו, שבהדגשה כפייתית, עוסקות למרות הנידוי הממושך שלו, באקטואליה), וגם זוכים בסוג של בונוס בתוצאות האימון, משום שאפריקני שרץ על חייו, משמש עזר אימון הרבה יותר יעיל, מסתם פיסת קרטון נייחת, שעולה גם כסף ולוגיסטיקה של אחסון ותובלה, ובסופו של דבר, הפקתו מדלדלת את יערות העד, ואילו את הפליטים מיבשת אפריקה, אנו מספקים להם בחינם ומרוכז, באוטובוסים של אגד, שבימים רגילים מסיעים אנשים, אבל אני מניח שאנשי אגד הטובים, שוטפים היטב את המושבים, בטרם יושיבו בהם, ישראלים כשרים, כאלה שהאממא שלהם, וגם האמממ-אממממא שלהם, הייתה יהודיה".
עם המצרים היה לו חשבון בלתי סגור, מעת שצנח במיתלה ועיקם את רגלו, ונאלץ להביט מן התאג"ד המאולתר, כיצד אלה טובחים בחבריו, כדי ליצור עוד מיתוס מיותר, על נהגו של שרון המח"ט, שנסע לבדו בג'יפ חשוף, כדי למשוך אליו את האש של הקומנדו המצרי, בעוד חבריו מטווחים בירי מדויק, אל מקורות הירי.
מעולם לא טרח להסביר לי מה הרגיז אותו יותר, חוסר האונים שלו, בעקבות חבלה פתטית, או הכסילות במהלך, שהביא למותו של הנהג, במבצע שלא תרם דבר במלחמה שנוהלה בעיקרה, הרחק משם.
"אולם עדיין קיים תחום שלם של לימוד קבלת החלטות, תחום חשוב ביותר בעידן הצרכנות, הואיל ומסתבר שמי שיודע לנחש את נתיבם הפתלתל של החלטות לפני שמתגבשות לכדי פעולות, או לעוד אקט קנייני מיותר שיתרום כמה שקלים לאחד משני תריסר האוליגרכים שהשתלטו על המדינה הזאת, ואגב כך לעשות כמה בוכטות לא רעות, לפני שבעליה החוקיים, אנחנו, (הצביע על עצמו ועלי), הפכנו כסילים, המכורים בעיקר לתמונות זזות בטלוויזיה, שזוכה למירב תשומת הלב של האדם המודרני, ביחד עם מאמצים סיזיפיים להאריך לנו את החיים באמצעות תחומים מופלצים חדשים, שמצלצלים ממש חכם, כמו ביו - טכנולוגיה והתאום, עם קידומת של ה"ננו", שנשמע הרבה יותר סקסי מקודמו, ואשר מפוגגות מיליארדים של דולרים כדי להעניק לחלק נבחר ונהנתן בקרבנו, עוד כמה שנות חיים, (למי שמחשיב יצור מחובר למכונת הנשמה וצינור הזנה ישיר לקיבה כיצור חי ומה שעובר עליו ביום יום, כחיים), בעת שביבשת שלמה, אנשים פורשים בגיל שבו אצלנו מתקבלים למועדון של השכבה היוצרת-מנוצלת, שהוא שלב אחד לפני המעבר לשכבה המנצלת, שהיא על בטוח הרבה יותר מכובדת"
המונולוג הזה התיש אותו, והוא שקע בשתיקה ממושכת. ידעתי את גבולות הריכוז של האיש, ולדעתי חרג מהן בהרבה. האם יזכור את רצף האסוציאציות שהוביל אותו עד לנקודה הזאת, של הדיון בתהליך קבלת החלטות, בתוך העולם המניפולטיבי של הקפיטליזם, שבו כל דבר חייב לשאת תרומה כלשהי לכיסו של מאן דהו, שהדבר היחיד שבטוח לגביו, שהוא לא ואף אני לא מקושרים לכיס שלו.
ואז הוא המשיך, כאילו לא הפסיק בכלל, ברצף הגיוני, שהחל מדאיג אותי, הרי לאיש אין זיכרון בכלל, והמונולוג הקודם שהשמיע לי, נגמר ללא פואנטה דקות ספורות אחרי שהתחיל.
"אולם בדינמיקה האנושית הזאת, יש לא מעטים, שיכולים לפסוח על שלבים, בעיקר בזכות קשרי משפחה טובים, ומידה טובה נוספת של נכלוליות חמקנית, שהופכת את נושאו לסוג של צלופח אנושי, שמסוגל להשתחל לכל מקום ולחמוק מכל מקום, בהצלחה שמשאירה את אלה שנתקעים בשלב היצרני התורם, בסוג של השתאות, ואמירות כמו: ""לא זה מה שהבטיחו לנו, וזה לא הוגן"", ודומות להן, שאפילו על במגרש הכדור- רגל הן לא ממש יעילות".
שוב השתתק, ואני החלטתי לא להתערב, גם כדי לא להפריע לו להתרכז, וגם היה לי עניין אקדמי בבדיקת יכולותיו של האיש, שלא פעם המעטתי בפוטנציאל שלהם.
"ומה החיבור בין תהליך קבלת החלטות, לבין הסיבולת האנושית, שלפעמים המשל עם הקש והגמל משמש כאמצעי אלגורי לתאר את הצד האבסורדי שבו, כלומר, איך דברים מסוימים מתנהלים ברוטינה יומית הכי שבלונית שיש, ופתאום, ללא שום שינוי משמעותי נראה לעין, הרוטינה הזאת נהיית בלתי נסבלת, והאדם עובר גלגול, שהוא סימולטני לו ולרבים, רבים אחרים, שמשפיע בדרך בלתי מובנת על ההתנהלות ברמה הקולקטיבית, כאילו יש בין כולנו איזה אמצעי תקשורת מסתורי, שבו אנחנו מעבירים מסרים סמויים מן האחד לשני, כדי ליצור תפנית באג'נדה הציבורית, שכמה אנשים מאוד מתוחכמים, חשבו שהצליחו לנכס אותה לעצמם ולאלף אותה לצרכים שלהם באופן אבסולוטי".
להפנמה של הקטע הזה, גם אני נזקקתי לאתנחתא, וזו אמנם הגיעה, בעת שהחבר הכי טוב שלי הזמין "אמריקנו", כך הוא נהג לכנות את הווריאציה הכי נחותה של הקפה במקום הזה, שלכמה מאורחיו הקבועים היה חשד של ממש, כי בגרסתו זו, מקורו בקפה ממוחזר, שבעלת המקום, בפרץ בלתי שגרתי של חדשנות, מצאה דרך לעשותו, בהתאמה לטרנד הדומיננטי האחרון, שבו אם אתה ממוחזר או ממחזר, אתה קיים בעצם, וגם זה בסייג של כמות ואינטנסיביות, אשר במקומות מסוימים חשוב יותר מעצם הקיום עצמו ואו משמעותו של הממחזר עצמו וחייו שלו, שבכל מקרה נגזר עלהם צוו המחזור, אם ירצה או לא, וזה הכלל שקובע בעצם.
וכאשר הכוס עם הנוזל החום בהיר הונח לפניו, הוא המשיך.
...
"המהומות באיראן, לפני כחודש היו מהלך כזה של שינוי בתודעה הקולקטיבית, שהתרחש סימולטנית, ללא יד מכוונת, בקרב מיליוני תושבים במדינה המורכבת הזאת, אשר למרות היותה האויבת הכי מסוכנת שלנו בעת הזאת, אי אפשר שלא להעריך את אזרחיה האמיצים, שיצאו לרחובות על הרבה פחות ממה שההנהגה שלנו עושה לנו מזה כמה דורות".
...
"כי מה ההבדל בין גניבת קולות, כפי שעשו להמוני האיראנים בעת הבחירות האחרונות, לבין גניבת שיקול הדעת, או נטרולו המוחלט, אצל כמחצית מן האוכלוסייה במדינה הזאת, באמצעות יצירת מצג שוא של חורבן וסכנה קיומית, שמה שמאפיין אותו בעיקר, כי הדרך לחורבן, הרבה יותר מסוכנת מן החורבן עצמו, והיא זו שבעצם מחוללת אותו".
...
"כי קולקטיב שיוצר מחיצות בינו ובין זולתו, באמצעות אבחנות גנטיות, כפי שעושה החברה הישראלית בעת הזאת, ובאורח הכי מופגן, היא ממחישה את הנטייה הזאת בייחסה הנפשע לפליטים שמגיעים אלנו...
["מועצת עיריית תל אביב תדון היום (ב') בנושא בפעילות המוגברת של יחידת "עוז" החדשה לתפיסת זרים ופליטים השוהים בעיר באופן בלתי-חוקי. "מה שנעשה בתל אביב הוא פשוט ציד אדם", YNET, היום, תוספת שלי לחיזוק הטיעון של החבר הכי טוב שלי ועוד מהיום].
היא, היא, שתשמיט בסופו של דבר את הבסיס הערכי להיותנו לאום ריבוני בארץ הזאת, שאומות העולם הפקידו בידינו, לפני כ - 62 שנים, בזכות קורבן בלתי נתפס, שהקרבנו, שאינו דומה לשום קורבן של עם אחר, מעת שקורות העמים נרשמים ומתועדים, בספרי ההיסטוריה".
...
"כך תהליך קבלת החלטות, ברמת הפרט אמנם קשורה לקצה גבול הסיבולת של האורגניזם, והתפנית יכולה להיות גם כלום, או כמעט כלום, כמו הקש האחרון, שעמו התחלתי את הסיפור הזה שלי, שאני מודה ומתודה, הוא מפתיע גם אותי".
הביט בי מבויש, כאילו לאומר, שמע, אני לא לגמרי מחוק, למרות מה שרבים חושבים.
...
"ובמצטבר, כאשר הפרט לא יכול עוד, הוא משנה כיוון, ביחד עם מיליונים מעמיתיו, ובוחר באג'נדה חדשה , שנוצרת אד הוק בתהליך עצמו, ואינה אלא תמהיל של מניעי השינוי ושאריות של רעיונות נאצלים, מן העבר שבו לאתיקה ואידיאולוגיה עוד היה משמעות, ותחושתן המתקתקה עדיין לא לגמרי נמחקה מן הזיכרון קולקטיבי".
...
"זה טבען של מהפיכות, שלעולם אינן פורצות מתוך יש מאין, עם זאת , העיתוי שלהן מפתיע את כולנו".
...
כך דיבר האיש, ונדם. אפשר שנזכר בנסיעה הרחוקה הזאת לקובה הקומוניסטית, בעת שהוא חבר לחברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שראו בו תוסף צבעוני ראוי למשלחת האפרורית משו של עסקנים בלירה שהתקבצה לנסיעה הזאת, במימון הסובייטים, בעת שכמה ממנהיגי המעצמה הזאת, עוד חלמו שהמשטר המפוספס שלהם, יכול לשמש אלטרנטיבה לקפיטליזם.
ואילו אני הבטתי בו בסוג של השתאות, כי זו הפעם הראשונה, שהוא שחרר משהו מן המניפסט הזה שמניע אותו, וגורם לו גם כעת, באמצע העשור השמיני לחייו, להמשיך ללחום במפלצות שלו, אלא שאת המלחמה הזאת שלו, הוא מנהל ללא דולצ'ינלה היפה, ואני בקושי סנשו פנשו.
למעלה: רישום של אורי ליפשיץ
רשומות
