חד גדיא.

פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב-

"חד גדיא הוא פיוט קליל שנכתב במקורו על מנת לשעשע את הצעירים, ובדומה ל"אחד מי יודע?" כוונתו לסיים את הסדר מתוך שמחה. "חד גדיא" הוא שיר "מצטבר", שבכל אחד מבתיו מתווסף פרט נוסף לעלילתו. השיר מתאר שרשרת של גורמים שונים בעולם, שכל אחד חזק מקודמו וממית אותו. הראשון מביניהם הוא אותו "חד גדיא", גדי אחד, והאחרון הוא "הקדוש ברוך הוא" אשר ממית את מלאך המוות. המסר הברור מן השיר הוא כי אלוהי ישראל הוא השולט והמנהל את העולם ואת ברואיו. אלגוריות נוספות רואות את הגדי כמייצגו של עם ישראל אשר אויבים וצרים מסכנים אותו ואורבים לו ורק אלוהיו יכול לכולם. אותו גדי מזכיר גם את קורבן חג הפסח." (וויקפדיה).

יש משהו מורבידי, וגם "קצת מאוד" יהודי בתצריף של שיר שמטרתו לשעשע את צעירינו בליל סדר, שבעצם מספר על שרשרת של חיסולים ממוקדים, בהם מתים מוות אלים, הגדי, החתול, הכלב, השור, השוחט, וגם מלאך המוות.
אמנם בהרהור שני, מותו של מלאך המוות הוא בשורה ממש טובה לאלה הבאים בתור להישחט נניח, אבל לערימת הגוויות שצובר השיר ההומאני הזה, שכאמור מטרתו לשעשע את ילדנו בליל הסדר, יש משמעות מאוד טוטלית לגדי וחבורתו, שעל פי הניגון של השיר, היו אמורים דווקא לשמוח.
כלומר, אם ממש בסמוך, (בזמן), לשיר הזה, מתקיים חזון יחזקאל, ורחובותינו ימלאו שלדים מהלכים, או זומבים, חזיון דומה לסצנה אלמותית מ"שודדי הקריביים" אחד כמדומני, אז הכל בסדר, וזה יוצא אחלה ליל סדר, אבל אם לא, זה מותיר את הקדוש ברוך הוא, היחיד שלא מחזיר את נשמתו, לעצמו במקרה זה, וזה עשוי ליצור מצוקה גדולה עבורו. כלומר מדובר בסוג של מעשה כסילות, שהציניים בינינו היו מכנים, בכאילו שהוא "ירה לעצמו ברגל".
אגב, אם נלך ב"מדרש" ונפלפל עוד קצת, אז נבין שבחיסולו של מלאך המוות יש סוג של בעיתיות מסוימת, שכן זה תפקידו שלו ליטול את חיי זולתו, ולא של הקדוש ברוך הוא, ואם יפקיע גם זאת מאחד ממשרתיו הנאמנים, וגם יחסלו בעת זו, הרי יוותר הוא לבדו בעולם הזה, ואז מתקיימות אחת משתי האפשרויות הכי מתקבלות על הדעת, האחד, הוא ימות משעמום, (לא נורא בכלל, אולי זה שיבוא במקומו, יהיה קצת יותר הומאני), או יהיה עליו, אבל למוד ניסיון הפעם, לברוא את הכל מחדש, וגם כאן, סביר שגם הוא, ארוגנטי כפי שהוא, למד משהו, והעולם החדש שיברא, יהיה מוצלח מקודמו, ולא יהיו בו חלק מן הקלקולים שהפכו את זה הנוכחי לסיוט עבור רובנו.
אבל הפתיחה המייגעת הזאת שלי, למרות מה שחלקכם עשוי לחשוב, לא לגמרי מיותרת, שכן יש בה כדי לשים את האצבע על חלק מן הפרובלמאטיקה ש - BUILT IN, לתוך האמונה היהודית שלנו, שגורמת לכך שאילו הטילו על דיוניסוס נניח, לעבור לדת שלנו, מזו ההלניסטית, הוא היה מסרב בקולי קולות, עד כדי סכסוך עם זאוס ועם יתר האלים, גם אם הוא היה מנודה מעולמם לנצח, רק כדי לא להגיע בסופו של דבר לדת הזאת שלנו, שביטויי השמחה היחידים שלה הם קפיצות העז של הברסלבים.
זו באמת שאלה נכבדת, למה הסיכום של האמונה היהודית הוא כל כך מורבידי, וגם בחג הכי שמח שיש, זה שמקורו בפולחן האביב הפגאני, שמבשר בכל הדתות על הלידה מחדש של כל הסובב אותנו, עוסק אצלנו בחלק הכי שמח שלו, בסדרת שחיטות אכזריות למדי של כמה ישויות סימפטיות למדי, חוץ ממלאך המוות.
ולאחר שמיציתי את החלק האנטישמי של הפוסט שלי להיום, הגיע הזמן להכנס לגופו של עניין, שהוא ללא ספק, עוד יותר פסימי.
בימים האחרונים אנחנו מתבשרים על שורה של פיטורים בחברות הייטק בעיקר, לשמחתם של הרבה מאוד טוקבקיסטים, שהם, התמצית שבתמצית של הכסילות הצוברת במקומותינו, על אף שהשפעתם על מקבלי ההחלטות המקומיים, כלל אינה מבוטלת.
אז למרות שיש מידה בלתי מבוטלת של שמחה לאיד מובנת, בנפילת אויבם, (בדרך כלל תל אביבי שמאלן קרח, או לבושה ברישול במודל הנשי שלו, שנוהג(ת) ברכב ליסינג ומרוויח(ה) פי חמש מטוקבקיסט ממוצע, וזה רק בתלוש, יש עוד תנאים נלווים גם), הרי לפיטוריו של איש(ת) ההייטק, יש עוד כמה השלכות, שהטוקבקיסט הממוצע, וגם נבחריו בירושלים, מתקשים להבחין בהם, שכן זה דורש קצת דמיון, ויכולת של התבוננות אל תוך העתיד שמעבר לסוף השבוע.
כי הרי הקרח השנוא הזה, שעד לפני חודש חי בסוג של נירוואנה, מפרנס לבדו, עוד כ - 4 טוקבקיסטים.
כך, ביום שהוא מפוטר, הוא מחזיר את רכב הליסינג, שגורם לעובד אחד בענף הפחות יוקרתי הזה, (של הליסינג), להשלח הביתה, (כדי שיהיה לו הרבה יותר זמן לתחביב שלו לכתוב טוקבקים), שיקנה מאותו יום ואילך, במכולת השכונתית ולא ב"חצי חינם" שאליו צריך לנסוע, וכך הוא יגרום לקופאית אחת בחצי חינם, ולבעל המכולת, (שבסופו של דבר לא יצליח לגבות ממנו את חובו בגין הקניות שירשום במחברת), למצוא את עצמם בתור בלשכת התעסוקה והסעד העירונית, כדי לקבל עבודה או קצת כסף, כדי להתחיל איך שהוא את החודש.
מכוון שיש יותר מעובד הייטק אחד שמפוטר בעת זו, יש גם יותר עובדים מפוטרים בחברות הליסינג, ובעקבות כך נשלחות עוד כמה קופאיות הביתה, ועקב הירידה במכירות ב"חצי חינם", גם הרשת הזאת תקנה פחות עגבניות אצל איציק מעין חצבה, שיתקע עם טונות של עגבניות שאין להן דורש, ועם חובות טופחים בבנקים, שיגרמו לבנק שלו, להעביר את חובותיו לסעיף של החובות האבודים, שככל שהוא יגדל, כך יגדלו גם מספר הפקידים בבנקים שילכו הביתה, שרק יאיצו גם כן את נפילתו הסופית של "חצי חינם", שלא תעמוד עוד בתשלום הסכומים שהבטיחה לבנקים בעת רכישת ויטה ופרי הגליל, ולבנק לא יהיה מנוס מלפנות פעם נוספת לבית המשפט, כדי ששופט אחד מדושן, שמקבל את שכרו לכל ימי חייו, מכולנו, יצווה על עיקול נכסי ויטה לטובת הבנקים, שיגרמו למאתיים העובדים של פרי הגליל, לצאת לכבישים ולהבעיר צמיגים פעם נוספת, אלה שהפעם כל החצי חינמים כבר ז"ל, וראס בין אמו יסגרו להם את המפעל, אם ירצה מזכ"ל ההסתדרות ואם לא.
וכך מתחבר לו הפתיח של הפוסט הזה, להמשך המלבב שלו, שגם הוא אינו אלא סוג של חד גדיא בוורסיה הפורימית שלו, שכן זה החג שאנחנו נחגוג בשבוע הבא עלינו לטובה, ולרעה לחלקים הולכים וגדלים בקרבנו.
אבל במקביל לחד גדיא הכלכלית הזאת שפרסתי מקודם, יש עוד תהליך שמזכיר את ההתנהלות החגדיתית הזאת בעצם.
מנהל אותו איש אחד, נתניהו שמו מן הבירה בירושלים, ובחד גדיא הזה, מחלקים בעיקר, את מה שהכי חסר לכולם, וזה כסף.
ראשית נותנים לחרדים מן החצר של הרב כך וכך, כמה מיליונים, כדי שבשנה הבא על כולנו לטובה, יהיו לו עוד כמה אברכים, שלא יפרנסו איש, שכן גם עם התוספת, זה לא ממש יספיק כדי לגמור את החודש, אבל כמו ראשי החמאס, כך גם הרבנים שלנו, יודעים היטב שקל יותר לנהל אנשים רעבים רוב הזמן מכאלה שאכלו את כל הארוחות שלהם, והרבי או הקאדי, או נציג החמאס השכונתי, יכולים פחות או יותר להיכנס להם לתחת.
כי אין סוד גלוי מן הסוד, שככל שמצוקתו של מאן דהו גדלה, כך גם נחיצותם של רבנים ואנשי דת מכל הסוגים, שיכולים בשם האל להבטיח משהו שרק האלוהים יכול לתת, וזה גן עדן. (ולכן זה כל כך אידיוטי להרעיב את תושבי עזה, בעת שמה שהיה עלינו לעשות, זה להזרים לשם כמה שיותר אוכל).
אבל אם קיבל הרב כך וכך, כך וכך כסף, אז למה שלא יקבל גם הרב הזה כך וכך, שכל ההבדל בינו ובין הכך וכך הראשון, הוא בגוון עורו נניח.
וכך כבר יש לנו שני רבנים ולפחות שתי חצרות וכמה אלפי אברכים שמקבלים כסף, אבל אם היה לאברכים של רבני כך וכך, למה שרבני המתנחלים, שאומנם אצלם זה מתנהל לא בכך וכך אלא בעיקר בכך ותן, (להם נבוט בראש, לעמלקים), גם קצת כסף, הרי יש פעולות מקודשות בקרבם, כמו תלישת עצי זית פלסטינים, (אגב, תמיד רציתי לשאול, מה ההבדל בין עץ זית פלסטיני, לזה של קיבוץ ניר צבי נניח), ובנית עוד כמה מאחזים בלתי חוקיים על האדמה של מחמוד, שגם הם עולים כסף.
ואם כבר גם הם קיבלו, במסגרת תהליך דמוקרטי ביותר, שנקרא במקום הזה שלנו, משא ומתן קואליציוני, אז מה עם אולג, זה שהצביע לליברמן, למה שהוא לא יקבל כסף.
מה זו האפליה הזאת, על רקע גזעני לגמרי. שכן אם קיבל אפללו, למה שאולג לא יקבל, וגם אנסטסיה. אז מה אם הם לא יהודים, הם גרים פה לא כן?
אבל כמו אולג ואנסטסיה, שגרים פה אמנם, יש עוד כמה אלפים של פליטים מדרפור, ועוד כמה מדינות של מה שמכונה העולם השלישי, שהמשותף לאזרחי המקומות האלה, שצבע עורם של האזרחים המקומיים כהה יותר אפילו משל הכהים אצלנו, אלה שכבר קיבלו את שלהם, בתחנה השנייה אצל נתניהו.
אבל כאן נעצר התן ונשאר בעיקר הלך, או לך לכל הרוחות, שחור עור ונגוע איידס שכמוך. (כרטיס הטיסה על חשבוננו).
כלומר כמו שגם החד גדיא בפתיח נגמר במלאך המוות, כך נגמר האחרון, זה של החלוקה העליזה של כספי הציבור שאינם כבר מזמן, לפני שהוא מגיע לאלה שהכי נזקקים לו בעצם.
בסירוב להם, אנחנו בעצם עושים לעצמנו, את מה שעשה אלוהים לעצמו בחיסול המלאך הכי נאמן שלו, שלעולם נשאר לצידו ועסק ללא ליאות בפינוי הכדור לפריירים חדשים שבזכותם שרד אדונו עד עצם היום הזה.
ולא משעמום נמות, כי עם מחוסר תוחלת. שכן מי צריך את "עם הספר", שזנח כבר מזמן את הספר, והחליפו בחרב, ועושה למעט הנזקקים בקרבו, את מה שעשו לו עמים מאוד רעים במשך דורות, ודן אותם למסע נדודים ארוך מאוד, שבסופו מחכה להם כדור של רובה מחייל מצרי, או מנשמה טובה אחרת.

כי הרי עמים שאין להם מסר ונעדרים חמלה, יש כמו זבל, אז למה שהעולם ייתן לשנוא שבהם, שאיבד את ההצדקה היחידה לקיומו, זכות לשרוד בעצם.
למעלה, שני בתים משירו של אלטרמן: "הגדי מן ההגדה", מתוך הטור השבועי.