פורסם במקור בקפה דה מרקר ב - 4/1/2009
אני לא מתכוון להתחרות באפוס המופלא של טולסטוי, ממש לא, אלא לעסוק בפן אבסורדי לחלוטין של שתי הקונספציות האלה, ובאופן שבו הם מניעים בדואליות מרקסיסטית קלאסית את תולדות עמינו ושל שכנינו בשישים השנים האחרונות.
נשיאנו אמר היום: "זו מלחמה נחוצה, צודקת, ואם ננצח בה הניצחון שלנו יהיה שלום".(YNET היום).
אז בואו נבחן את האלמנטים של משפטו האלמותי של נשיאנו:
1 - "מלחמה נחוצה".
למי?
נניח לחמאס.
לפי המאמצים שלהם בשנים האחרונות להגיע למלחמה הזאת, אפשר להניח בוודאות כמעט מוחלטת שמנהיגי התנועה הפנאטית הזו, חשבו שהיא אמנם נחוצה להם. מאחר ואיני נמנה על הגרופיס המושבעים של תנועת החמאס, ופחות או יותר המאפיין היחיד שאני חולק איתם הוא זקני, למרות שאצלי הוא פועל יוצא של עצלות כרונית, ואילו אצלם הוא סוג של סמל, אבל הוא מגרד אצלי ואצלם במידה שווה, וזה מניח סוג של שותפות גורל ביני לבינם, אבל זה בשום אופן לא מגיע לכדי אהדה או הבנה מן הסוג האמפאטי. (כלומר אוהד).ומה אצלנו.בניגוד לחמאס, אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת, שמנהיגנו עשו לא מעט כדי למנוע את המלחמה הזאת, ולא חס וחלילה בגלל היותם פציפיסטים שוחרי שלום ואוהבי אדם, אלא בעיקר בגלל הטראומה שהאיש הצנום הזה, ווינוגרד שמו, טבע בהם לפני כשנתיים ומחצה.אני גם יכול להגיד בסוג של עירבון מוגבל, שהם רצו פחות מרוב העם הזה במלחמה הזאת, למרות שאין כמעט ספק שהיא תשחק לטובתם בבחירות הבאות, ואת זה הם ידעו ואו הניחו עוד טרם ניתנה פקודת היציאה למבצע היצוק הזה בעופרת בלתי אצילה.אז אפשר לומר כי העם בציון חלק על הנהגתו בעניין הנחיצות, ובסופו של דבר חולשת מנהגינו וכוחה הבלתי מוצדק של התקשורת, שעשתה כל אשר לעיל ידה, להפוך את המלחמה הזאת לחזות הכל, הכריעו את הכף, והפקודה ניתנה בנפש לא חפצה ולב לגמרי חצוי, וזאת רואים לפי התארכות הפנים של ברק וגם אולמרט.לעניין הנחיצות צריך גם לבחון את האלטרנטיבות, כלומר, האם עשינו די בכל דרך אחרת זולת חיסולים וחדירות, סגר והרעבה שיטתית, כדי לגרום לעזתים ומנהיגם לנהוג בנו אחרת.אני מסופק.לא ממש נסינו להניח אותם לנפשם, להתבוסס בבוץ העזתי ללא עזרתנו.מאלף סיבות התערבנו באופן אינטנסיבי בחיי היום- יום של שכנינו. בטענות נכונות לכאורה של מניעת הברחות אמל"ח, הטלנו עליהם סגר והפכנו את ביתם לסוג של גטו בלתי סימפטי, אשר החיים בו ממש לא גורמים לתושבים להיות מרוצים מאיתנו ואו מן החיים שלהם ביום- יום.מידי פעם הפכנו כמה אזרחים שם למסננת לפסטה בניגוד לרצונם, בטענה נכונה (ואולי לא), שהם הפכו לפצצה מתקתקת. (ויחד איתם גם כמה עוברים ושבים, שהדבר היחיד שתקתק אצלם בביטחון מוחלט, הוא השעון המיושן והמכאני, שענדו על ידם, כי לא היה להם מספיק מזומנים, כדי לרכוש שעון בלתי מתקתק, דיגיטלי).ובאותו הקשר, האם אי פעם בהיסטוריה הצליחה אומה להטיל סגר אבסולוטי על אומה אחרת.האם כאשר היינו שם, הצלחנו למנוע את ההברחות של האמל"ח. התשובה ממש לא לשתי השאלות, מה לעשות, אלה עובדות היסטוריות.
2 - מלחמה צודקת.
האם יש חיה כזאת?
איני בטוח.אין ספק שחיי תושבי הדרום בשבע השנים האחרונות היו בלתי נסבלים לגמרי, אבל אם נמתח קו מתחת למספר הנפגעים במשך תקופת הקסאמים, נגלה נתון מאוד בלתי סמפטי, לפיו חיי תושבי איזור האיום, אוימו במידה הרבה יותר אינטנסיבית על ידי תאונות דרכים מאשר על ידי הקופסאות שימורים המעופפות האלה.כלומר, יש כאן מה שקורים מידתיות, או פרופורציות בלע"ז, ואלה, מה לעשות ממש לא לטובתנו, או לטובת האמירה בדבר צדקתה של המלחמה.אם למדנו לחיות עם תאונות הדרכים כחלק אינטגראלי של חיינו בעולם המודרני, אין סיבה עניינית שלא ננהג כך גם עם הקסאמים.יחד עם זאת איני חושב שהיה עלינו להשלים לאורך זמן עם ירי הקסאמים, אבל בהתחשב במידתיות המעצבנת הזאת, היה עלינו לבחון ולנסות כמה אלטרנטיבות, לפני שגרמנו לעזה להראות כמו הירושימה בשלהי 1945, ולפני שכמה אלפי עזתים יעברו מן העולם הזה, לגנו של אללה.ובהיבט האישי שלנו, שהוא חשוב בעיני פי כמה וכמה מן הפן העזתי, מה עם הקורבנות שלנו.12 איש נהרגו מן הקסאמים במשך 7 שנים.הרבה יותר חיילים עשויים להרג בפעולה הזאת שלנו.שוב המידתיות המעצבנת הזאתי. מה לעשות, המאזן בלתי הגיוני לגמרי. ומעבר לפן המוסרי, בסיס הגיוני הוא חלק מן הצידוקים שצריכים לשמש את מי שלוקח לעצמו את הזכות, (או החובה), להורות לצבאו לצאת למלחמה.
3 - "ואם ננצח".
אולי האלמנט הכי בעיתי בהצהרתו של נשיאנו.
איך נגדיר ניצחון בעזה.כבר עכשיו ביתרנו את הרצועה לשלושה חלקים. האם ניצחנו? האם אנחנו בדרך לניצחון?נניח שנכבוש את כל הרצועה, ראשית מה יתן כיבוש הרצועה? האם נוכחותו של הטנק של "איציק אפללו" בפאתי מחנה הפליטים בחן יונס יקרא ניצחון? האם הדגל שלנו שיתנוסס על התורן של חורבות הפרלמנט העזתי יחשב כניצחוננו? ואולי ראשו של הנייה יחשב כניצחון?אני חושש שתשובה חיובית על כל השאלות האלה, עדיין לא יהפוך את סיומה של הלחימה בעזה לנצחוננו, שכן המטרה שלשמה יצאנו למלחמה הזאת, היא הקסאמים, ואלה ימשיכו לעופף כמו כלום, עם סיומה של הלחימה שם, זולת אפשרות ממש היפותטית, שבה כל העזתים מחליטים מרוב בושה על הכישלון הנוסף שלהם (כמה מלחמות לכאורה ניצחנו בעבר, ומה הניצחונות האלה באמת הביאו לנו), להניח את נשקם לנצח, ולחיות ואסלים שלנו בעתיד הנראה לעין.אז גם עם הניצחון יש לנו בעיה מסוימת.
אבל פרס אומר גם: ש"הניצחון שלנו יהיה השלום".
באורח לגמרי פרדוקסאלי, פרס מתייחס כאן למהלך היסטורי אפשרי, שכן לא מעט מלחמות הסתיימו בחוזה שלום, שחלקם מחזיקים מעמד עד היום.אבל היו גם חוזי שלום ששימשו בעיקר בסיס למלחמה נוספת. כך היה חוזה וורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה, שאלה שניסחו אותו שלא בתבונה וחתמו עליו, הניחו בעצם את הבסיס למלחמת העולם השנייה שהגיע בדיוק אחרי 20 שנים וחודשיים.כיצד אפשר לנתב את מהלכי המלחמה הזאת, כדי שתוצאותיה לא ידמו לחוזה וורסאי אלא לסופה של מלחמת העולם השנייה, שלפחות בינתיים הניבה יפן פציפיסטית ואירופה מאוחדת.מלחמת העולם הראשונה הותירה את גרמניה מוכה וחבולה, מרוששת כלכלית ורמוסת כבוד.המצב הכלכלי הקשה והעלבון הקולקטיבי המחפיר שימשו את היטלר בדרכו לשלטון בגרמניה.לאחר מלחמת העולם השנייה השכילו כוחות הברית, (בעיקר אמריקה, אנגליה וצרפת, ולא הרוסים), להפריד בין האומה הגרמנית לבין הנהגתה. האחרונים הועמדו למשפט ורבים הוצאו להורג, ואילו העם הגרמני זכה לסוג של רהביליטציה שהתבטא בעיקר באישוש כלכלתה ובנייתה מחדש, תחילה באמצעות כספים שמקורם בצד המנצח. (אמנם תחילתה של המלחמה הקרה שימשה מוטיב חזק במגמות אלה, אבל בשבילי בהקשר הנוכחי, התוצאה נבחנת).בתוך כעשור ומחצה, התאוששה גרמיה המערבית, והפכה מאיי חורבות, לאחת המדינות המשגשגות באירופה.האם הדוגמא של גרמניה יכולה לשמש אותנו כבסיס להתנהלות שלנו במלחמה הנוכחית בעזה, וכיצד ננהג בעזתים לאחר סיום המלחמה.היסטוריונים ופילוסופים משווים את ההתנהלות של ההיסטוריה למעגלים נישנים, (ברברה טוכמן?), או ספיראלה מתנשאת כלפי מעלה (מרקס), כאשר המוטיב העיקרי בתיאוריה היא הישנות נצחית של סיטואציות היסטוריות.מכאן נובעת אפשרות מתבקשת לנהוג לפי אירועי העבר בפתרונן של בעיות בהווה שלנו ברמה המקרו חברתית פוליטית.ברברה טוכמן טוענת שלמרות שהאפשרות הזאת ממש מתבקשת, מנהיגי העולם מעולם לא השתמשו בה, ולהתנהלות הזאת היא קורת "מצעד האיוולת", בספרה שנושא את אותו הכותרת.האם יש אפשרות ללמוד מן ההיסטוריה, ספציפית מן הניהול הפוליטי של סוף מלחמת העולם השנייה, ולהשליך מידיעת העובדות ששימשו את מנהלי המשבר שם, על התנהלותנו בסופה של המלחמה הנוכחית בעזה.יש מספר מאפיינים דומים בין שתי המלחמות.המניע של הגרמנים ושל העזתים הוא מניע טריטוריאלי.הצידוק של שנהם הוא צידוק דתי אידיאולוגי. (הנאציזם קרוב יותר לדת מאשר למפלגה פוליטית).בשני הקונפליקטים קיים רקע גזעני.שני המשטרים נשענים על ניצול ציני של פגיעה בכבוד של האומה הגרמנית והפלסטינית.כמו הנאצים כך החמאס, הן תנועות פוליטיות הוליסטיות, פשיסטיות, ומבודלות משאר העולם בבידול שהוא סוג של דחייה פסיבית. (ראה את התגובה החלושה של העולם הערבי אפילו לאירועי עזה).עזה הייתה כבר לפני המלחמה, ותהיה עוד יותר אחריה, חרבה וממוטטת כלכלית.(כמו גרמניה)התוקפנות, מה לעשות, מקורה בעזה, כפי שאין ספק לגבי תוקפנותה של גרמניה. (לצורך הניתוח בפן הזה, אני מתעלם לחלוטין מן הרקע, ומתייחס לאקטים של לחימה בפועל ולפרובוקציות).המלחמה תגמר בעליונות מוחלטת שלנו, שתתבטא בעיקר בפגיעה קשה ביותר בתשתיות החמאס וביכולת הלחימה העתידית שלו. (אין זה ניצחון, שכן ככל הנראה אנחנו לא ממש נפגע במוטיבציות שלהם, אבל מוטיבציות היו גם לגרמנים, לעומת היכולות שאזלו לגמרי. העליונות הזאת נעדרת גם תווך אסטרטגי, שהוא תנאי בלעדי בעיני לניצחון במלחמה).כלומר, לכאורה סיטואציות עם מאפיינים דומים ברקע.מה צריכים לעשות כדי שהמלחמה הזאת תיגמר בתוצאות דומות יותר למלחמת העולם השנייה ולא זו שקדמה לה?לנסות ולעשות הפרדה מירבית בין ההנהגה בעזה, לבין העם העזתי. (איני בטוח שזה צריך לחול על תנועת החמאס כתנועה פוליטית).אל לנו להשפילם בהסכם הפסקת האש בסיומה של המלחמה הנוכחית.עלינו לפעול בצורה אינטנסיבית לבנייתה מחדש של עזה, בדומה לתהליך הבנייה מחדש של גרמניה המערבית לאחר המלחמה.עלינו לפעול לקידום הישות הפלסטינית לכדי אומה סוברנית, תוך ויתור סופי ומוחלט על אספירציות משיחיות של א"י השלמה ואידיאולוגיות הזויות אחרות, לרבות ויתור על חלקיה הערבים של הבירה ופינוי מוחלט של כל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק.שילוב של עצמאות ושגשוג כלכלי פלסטיני, הוא הסיכוי האמיתי היחיד שלנו לשלום עם שכנינו.כך אפשר שממלחמה מיותרת, שהתחילה בלחץ האספסוף והתקשורת, נוכל לצאת בכל זאת קצת אחרת.
נשיאנו אמר היום: "זו מלחמה נחוצה, צודקת, ואם ננצח בה הניצחון שלנו יהיה שלום".(YNET היום).
אז בואו נבחן את האלמנטים של משפטו האלמותי של נשיאנו:
1 - "מלחמה נחוצה".
למי?
נניח לחמאס.
לפי המאמצים שלהם בשנים האחרונות להגיע למלחמה הזאת, אפשר להניח בוודאות כמעט מוחלטת שמנהיגי התנועה הפנאטית הזו, חשבו שהיא אמנם נחוצה להם. מאחר ואיני נמנה על הגרופיס המושבעים של תנועת החמאס, ופחות או יותר המאפיין היחיד שאני חולק איתם הוא זקני, למרות שאצלי הוא פועל יוצא של עצלות כרונית, ואילו אצלם הוא סוג של סמל, אבל הוא מגרד אצלי ואצלם במידה שווה, וזה מניח סוג של שותפות גורל ביני לבינם, אבל זה בשום אופן לא מגיע לכדי אהדה או הבנה מן הסוג האמפאטי. (כלומר אוהד).ומה אצלנו.בניגוד לחמאס, אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת, שמנהיגנו עשו לא מעט כדי למנוע את המלחמה הזאת, ולא חס וחלילה בגלל היותם פציפיסטים שוחרי שלום ואוהבי אדם, אלא בעיקר בגלל הטראומה שהאיש הצנום הזה, ווינוגרד שמו, טבע בהם לפני כשנתיים ומחצה.אני גם יכול להגיד בסוג של עירבון מוגבל, שהם רצו פחות מרוב העם הזה במלחמה הזאת, למרות שאין כמעט ספק שהיא תשחק לטובתם בבחירות הבאות, ואת זה הם ידעו ואו הניחו עוד טרם ניתנה פקודת היציאה למבצע היצוק הזה בעופרת בלתי אצילה.אז אפשר לומר כי העם בציון חלק על הנהגתו בעניין הנחיצות, ובסופו של דבר חולשת מנהגינו וכוחה הבלתי מוצדק של התקשורת, שעשתה כל אשר לעיל ידה, להפוך את המלחמה הזאת לחזות הכל, הכריעו את הכף, והפקודה ניתנה בנפש לא חפצה ולב לגמרי חצוי, וזאת רואים לפי התארכות הפנים של ברק וגם אולמרט.לעניין הנחיצות צריך גם לבחון את האלטרנטיבות, כלומר, האם עשינו די בכל דרך אחרת זולת חיסולים וחדירות, סגר והרעבה שיטתית, כדי לגרום לעזתים ומנהיגם לנהוג בנו אחרת.אני מסופק.לא ממש נסינו להניח אותם לנפשם, להתבוסס בבוץ העזתי ללא עזרתנו.מאלף סיבות התערבנו באופן אינטנסיבי בחיי היום- יום של שכנינו. בטענות נכונות לכאורה של מניעת הברחות אמל"ח, הטלנו עליהם סגר והפכנו את ביתם לסוג של גטו בלתי סימפטי, אשר החיים בו ממש לא גורמים לתושבים להיות מרוצים מאיתנו ואו מן החיים שלהם ביום- יום.מידי פעם הפכנו כמה אזרחים שם למסננת לפסטה בניגוד לרצונם, בטענה נכונה (ואולי לא), שהם הפכו לפצצה מתקתקת. (ויחד איתם גם כמה עוברים ושבים, שהדבר היחיד שתקתק אצלם בביטחון מוחלט, הוא השעון המיושן והמכאני, שענדו על ידם, כי לא היה להם מספיק מזומנים, כדי לרכוש שעון בלתי מתקתק, דיגיטלי).ובאותו הקשר, האם אי פעם בהיסטוריה הצליחה אומה להטיל סגר אבסולוטי על אומה אחרת.האם כאשר היינו שם, הצלחנו למנוע את ההברחות של האמל"ח. התשובה ממש לא לשתי השאלות, מה לעשות, אלה עובדות היסטוריות.
2 - מלחמה צודקת.
האם יש חיה כזאת?
איני בטוח.אין ספק שחיי תושבי הדרום בשבע השנים האחרונות היו בלתי נסבלים לגמרי, אבל אם נמתח קו מתחת למספר הנפגעים במשך תקופת הקסאמים, נגלה נתון מאוד בלתי סמפטי, לפיו חיי תושבי איזור האיום, אוימו במידה הרבה יותר אינטנסיבית על ידי תאונות דרכים מאשר על ידי הקופסאות שימורים המעופפות האלה.כלומר, יש כאן מה שקורים מידתיות, או פרופורציות בלע"ז, ואלה, מה לעשות ממש לא לטובתנו, או לטובת האמירה בדבר צדקתה של המלחמה.אם למדנו לחיות עם תאונות הדרכים כחלק אינטגראלי של חיינו בעולם המודרני, אין סיבה עניינית שלא ננהג כך גם עם הקסאמים.יחד עם זאת איני חושב שהיה עלינו להשלים לאורך זמן עם ירי הקסאמים, אבל בהתחשב במידתיות המעצבנת הזאת, היה עלינו לבחון ולנסות כמה אלטרנטיבות, לפני שגרמנו לעזה להראות כמו הירושימה בשלהי 1945, ולפני שכמה אלפי עזתים יעברו מן העולם הזה, לגנו של אללה.ובהיבט האישי שלנו, שהוא חשוב בעיני פי כמה וכמה מן הפן העזתי, מה עם הקורבנות שלנו.12 איש נהרגו מן הקסאמים במשך 7 שנים.הרבה יותר חיילים עשויים להרג בפעולה הזאת שלנו.שוב המידתיות המעצבנת הזאתי. מה לעשות, המאזן בלתי הגיוני לגמרי. ומעבר לפן המוסרי, בסיס הגיוני הוא חלק מן הצידוקים שצריכים לשמש את מי שלוקח לעצמו את הזכות, (או החובה), להורות לצבאו לצאת למלחמה.
3 - "ואם ננצח".
אולי האלמנט הכי בעיתי בהצהרתו של נשיאנו.
איך נגדיר ניצחון בעזה.כבר עכשיו ביתרנו את הרצועה לשלושה חלקים. האם ניצחנו? האם אנחנו בדרך לניצחון?נניח שנכבוש את כל הרצועה, ראשית מה יתן כיבוש הרצועה? האם נוכחותו של הטנק של "איציק אפללו" בפאתי מחנה הפליטים בחן יונס יקרא ניצחון? האם הדגל שלנו שיתנוסס על התורן של חורבות הפרלמנט העזתי יחשב כניצחוננו? ואולי ראשו של הנייה יחשב כניצחון?אני חושש שתשובה חיובית על כל השאלות האלה, עדיין לא יהפוך את סיומה של הלחימה בעזה לנצחוננו, שכן המטרה שלשמה יצאנו למלחמה הזאת, היא הקסאמים, ואלה ימשיכו לעופף כמו כלום, עם סיומה של הלחימה שם, זולת אפשרות ממש היפותטית, שבה כל העזתים מחליטים מרוב בושה על הכישלון הנוסף שלהם (כמה מלחמות לכאורה ניצחנו בעבר, ומה הניצחונות האלה באמת הביאו לנו), להניח את נשקם לנצח, ולחיות ואסלים שלנו בעתיד הנראה לעין.אז גם עם הניצחון יש לנו בעיה מסוימת.
אבל פרס אומר גם: ש"הניצחון שלנו יהיה השלום".
באורח לגמרי פרדוקסאלי, פרס מתייחס כאן למהלך היסטורי אפשרי, שכן לא מעט מלחמות הסתיימו בחוזה שלום, שחלקם מחזיקים מעמד עד היום.אבל היו גם חוזי שלום ששימשו בעיקר בסיס למלחמה נוספת. כך היה חוזה וורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה, שאלה שניסחו אותו שלא בתבונה וחתמו עליו, הניחו בעצם את הבסיס למלחמת העולם השנייה שהגיע בדיוק אחרי 20 שנים וחודשיים.כיצד אפשר לנתב את מהלכי המלחמה הזאת, כדי שתוצאותיה לא ידמו לחוזה וורסאי אלא לסופה של מלחמת העולם השנייה, שלפחות בינתיים הניבה יפן פציפיסטית ואירופה מאוחדת.מלחמת העולם הראשונה הותירה את גרמניה מוכה וחבולה, מרוששת כלכלית ורמוסת כבוד.המצב הכלכלי הקשה והעלבון הקולקטיבי המחפיר שימשו את היטלר בדרכו לשלטון בגרמניה.לאחר מלחמת העולם השנייה השכילו כוחות הברית, (בעיקר אמריקה, אנגליה וצרפת, ולא הרוסים), להפריד בין האומה הגרמנית לבין הנהגתה. האחרונים הועמדו למשפט ורבים הוצאו להורג, ואילו העם הגרמני זכה לסוג של רהביליטציה שהתבטא בעיקר באישוש כלכלתה ובנייתה מחדש, תחילה באמצעות כספים שמקורם בצד המנצח. (אמנם תחילתה של המלחמה הקרה שימשה מוטיב חזק במגמות אלה, אבל בשבילי בהקשר הנוכחי, התוצאה נבחנת).בתוך כעשור ומחצה, התאוששה גרמיה המערבית, והפכה מאיי חורבות, לאחת המדינות המשגשגות באירופה.האם הדוגמא של גרמניה יכולה לשמש אותנו כבסיס להתנהלות שלנו במלחמה הנוכחית בעזה, וכיצד ננהג בעזתים לאחר סיום המלחמה.היסטוריונים ופילוסופים משווים את ההתנהלות של ההיסטוריה למעגלים נישנים, (ברברה טוכמן?), או ספיראלה מתנשאת כלפי מעלה (מרקס), כאשר המוטיב העיקרי בתיאוריה היא הישנות נצחית של סיטואציות היסטוריות.מכאן נובעת אפשרות מתבקשת לנהוג לפי אירועי העבר בפתרונן של בעיות בהווה שלנו ברמה המקרו חברתית פוליטית.ברברה טוכמן טוענת שלמרות שהאפשרות הזאת ממש מתבקשת, מנהיגי העולם מעולם לא השתמשו בה, ולהתנהלות הזאת היא קורת "מצעד האיוולת", בספרה שנושא את אותו הכותרת.האם יש אפשרות ללמוד מן ההיסטוריה, ספציפית מן הניהול הפוליטי של סוף מלחמת העולם השנייה, ולהשליך מידיעת העובדות ששימשו את מנהלי המשבר שם, על התנהלותנו בסופה של המלחמה הנוכחית בעזה.יש מספר מאפיינים דומים בין שתי המלחמות.המניע של הגרמנים ושל העזתים הוא מניע טריטוריאלי.הצידוק של שנהם הוא צידוק דתי אידיאולוגי. (הנאציזם קרוב יותר לדת מאשר למפלגה פוליטית).בשני הקונפליקטים קיים רקע גזעני.שני המשטרים נשענים על ניצול ציני של פגיעה בכבוד של האומה הגרמנית והפלסטינית.כמו הנאצים כך החמאס, הן תנועות פוליטיות הוליסטיות, פשיסטיות, ומבודלות משאר העולם בבידול שהוא סוג של דחייה פסיבית. (ראה את התגובה החלושה של העולם הערבי אפילו לאירועי עזה).עזה הייתה כבר לפני המלחמה, ותהיה עוד יותר אחריה, חרבה וממוטטת כלכלית.(כמו גרמניה)התוקפנות, מה לעשות, מקורה בעזה, כפי שאין ספק לגבי תוקפנותה של גרמניה. (לצורך הניתוח בפן הזה, אני מתעלם לחלוטין מן הרקע, ומתייחס לאקטים של לחימה בפועל ולפרובוקציות).המלחמה תגמר בעליונות מוחלטת שלנו, שתתבטא בעיקר בפגיעה קשה ביותר בתשתיות החמאס וביכולת הלחימה העתידית שלו. (אין זה ניצחון, שכן ככל הנראה אנחנו לא ממש נפגע במוטיבציות שלהם, אבל מוטיבציות היו גם לגרמנים, לעומת היכולות שאזלו לגמרי. העליונות הזאת נעדרת גם תווך אסטרטגי, שהוא תנאי בלעדי בעיני לניצחון במלחמה).כלומר, לכאורה סיטואציות עם מאפיינים דומים ברקע.מה צריכים לעשות כדי שהמלחמה הזאת תיגמר בתוצאות דומות יותר למלחמת העולם השנייה ולא זו שקדמה לה?לנסות ולעשות הפרדה מירבית בין ההנהגה בעזה, לבין העם העזתי. (איני בטוח שזה צריך לחול על תנועת החמאס כתנועה פוליטית).אל לנו להשפילם בהסכם הפסקת האש בסיומה של המלחמה הנוכחית.עלינו לפעול בצורה אינטנסיבית לבנייתה מחדש של עזה, בדומה לתהליך הבנייה מחדש של גרמניה המערבית לאחר המלחמה.עלינו לפעול לקידום הישות הפלסטינית לכדי אומה סוברנית, תוך ויתור סופי ומוחלט על אספירציות משיחיות של א"י השלמה ואידיאולוגיות הזויות אחרות, לרבות ויתור על חלקיה הערבים של הבירה ופינוי מוחלט של כל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק.שילוב של עצמאות ושגשוג כלכלי פלסטיני, הוא הסיכוי האמיתי היחיד שלנו לשלום עם שכנינו.כך אפשר שממלחמה מיותרת, שהתחילה בלחץ האספסוף והתקשורת, נוכל לצאת בכל זאת קצת אחרת.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה