רקוויאם לציפור הדודו

פורסם לראשונה ב - 4/2/2009 בקפה דה מרקר.

ציפור הדודו, נצפתה לאחרונה בשנת 1746, באי מאוריציוס, על ידי יורדי ים פורטוגזים.
הציפור הענקית החביבה הזאת, השנייה בגודלה ליען, חיה לה בקבוצת איים קטנה באוקיאנוס השקט, ללא אויבים וללא מבקרים טורדניים, עד שהגיעו הפורטוגזים.
אלה הביאו עליה בנוסף לחיבה הבילטראלית (הצלחת וחדוות הצייד), גם חולדות, כלבים וחתולים, שעשו בה שמות, כמו שעשו השכנים הספרדים הנאורים שלהם, (אלה שנותנים לנו בימים אלה שעור באתיקה בנהול מלחמות), כלומר אבותהם, קולומבוס* ומלכי ספרד, איזבלה הרחומה ופרדיננד הנאור, (שגירשו אגב גם את אבותינו מארצם), לאינדיאנים באמריקה.
(עובדה שהופכת את פסיקתו של השופט הספרדי מוטת ובלתי אוביקטיבית).

לעומתה היען, שרדה עד היום, למרות כל הסיכויים, ואולי בזכות רגליה הזריזות ויכולתה לברוח מאויביה, ושיטת ההתגוננות שלה, טמינת ראשה בחול. (סוג של אגדה עממית בלתי נכונה בעליל, אבל פופולארית לגמרי, שנתיחס אליה כנכונה לצרכי הטעון שלנו).
הדודו מזכיר במראה את הברווז של דודו גבע, עליו השלום, אשר בניגוד ליען, הייתה ציפור איטית ומגושמת אבל גם, כמוה, חסרת שכל לגמרי.
אז למה, אתם שואלים, אני פותח את הפוסט שלי היום, בסקירה אורניתולוגית, (חקר הציפורים), מלומדת, של שני ציפורים, שהמשותף להן, שהן מאוד בלתי אינטליגנטיות, ואחת מהן כבר כלל אינה קיימת, למעט פוחלץ ענק ומרשים באולם הכניסה למוזיאון הטבע בניו יורק.
התשובה לא במיוחד מפתיע, והיא כמובן נוגעת לנו, באופן שבו נמשיך את דרכנו ביום יום שלנו, אשר במצטבר, למרות החלילות והרדידות של ההתנהלות הזאת, אם נרצה ואם לא נרצה, יתגלגל לדפים כתובים ומכובדים, של היסטוריה.
ללמדנו, כי המוסד הזה, שבני האדם המציאו, כדי לעבור מן התקופה הפרהיסטורית הפרימיטיבית, לתקופה זוהרת הרבה יותר, של ההיסטוריה, שבעצם עיקר ההבדל בינם, שבראשון אנחנו מסתמכים על ממצאים ארכיאולוגיים, ואילו בשני,גם על כתבים של היסטוריונים, כמו הרודוטוס, פלוטרכוס, יוסף בן מתתיה ואחרים, אשר מהרבה בחינות, אפשר שהמציאו חלקים ניכרים מן הסיפורים שהשאירו לנו, ויצרו משהו מאוד מורכב ומרשים, מן העבר שלנו, עד כדי יצירה של כמה דיסציפלינות מדעיות שמספיקות למלא מיליוני מדפים בספרים, באותם חלקים של הגלובוס, בהם בני האדם החליטו שעדיף להם לעשות שימוש במוחם, בתחום הרוחני-שכלתני גם כן.
מאחר ובני האדם, לא ממש מסוגלים לאובייקטיביות, כיצד אפשר לדרוש מהיסטוריון, שבעת שכותב על עצמו, (יוסף בן מתתיהו נניח), ייצמד לאמת גם כאשר זו בלתי נוחה לו, ויספר לנו מה באמת קרה, בעת המרד המטומטם הזה, מה שמכונה ה"מרד הגדול", שקדם למרד מטומטם עוד יותר, זה של בר כוכבא, שהביא עלינו בסופו של דבר את חורבננו.
המיתוס של מצדה, אשר כלל לא בטוח אם הוא באמת ארע, כמתואר ב"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתיתיהו, שכן הראיות הארכיאולוגיות לא ממש מאוששות אותו, משמש כיום, בזכותו של אחד ברדיצ'בסקי שמו, (היום בעיקר רחוב תל אביבי זניח, באזור שהוא אינו מעוז ציוני ידוע דווקא), בסיס אידיאולוגי וסמל לציונות הלוחמנית, ואולי אפילו פשיסטית, שמקדשת פיסות של אדמת מידבר צחיח, על פני חיי אדם, וערכים כמו חרות, חופש, עצמאות ושוויון בין בני האדם, ללא קשר לדת או למוצא אתני.
וכאן אני עושה אתנחתא, כדי לסייעה לקוראי להבין, כיצד אני מגיע מציפור הדודו למצדה, וכל זאת כדי להגיע בסופו של דבר, למרד בר כוכבא, משום שבו ובתובנותיו אני מעוניין לעסוק היום בעצם.
אז כך.
עם ישראל, העם הנבחר, או מה שנשאר ממנו אחרי הסלקציה והחיסול הקטסטרופלי של מנגלה והקולגות שלו, אשר לגמרי לא במודע שינו את ההרכב האתנוגראפי שלנו, באופן מאוד לא דרוויניאני, מתלבט כהרגלו פעם בשנתיים, את מי להמליך עליו לעוד שנתיים.
התהליך האידיוטי הזה, נקרה אצלנו בחירות דמוקרטיות, למרות שבין מה שמתנהל כאן כיום, לבין המקור האתונאי, ממש אין קשר, הולך לחרוץ את גורל עמנו, במקרה הטוב רק לעוד שנתיים, ובמקרה הפחות טוב, אולי לנצח, או לפחות לעוד 2000 שנה, כפי שחרץ תהליך ממש לא דמוקרטי, אבל בהרבה יותר אידיוטי, של מנהיג דגול ודסטרוקטיבי, בר כוכבא שמו, לפני קצת פחות משני אלפים שנים ועד ימנו.
כמו היום, גם בעת ההיא, העם היהודי בארץ ישראל, מפוצל לכתות ולתתי כתות.
עיקר הפיצול היה בין המתונים, בראשם רבן יוחנן בן זכאי ויורשיו, לבין המשיחיים, רבי עקיבא ורבי אלעזר המודעי.
בסופו של דבר פרץ המרד בתמיכה נרחבת של הסנהדרין , בהנהגתו של אחד, בר כוכבא שמו, שנזכיר כאן מאפיין קצת ביזארי באישיותו, לפיו הוא דרש מכל חייליו לכרות אצבע, כדי לעמוד על אומץ ליבם, (אם איני טועה, הפרוצדורה הסימפטית הזאת מקובלת עד היום ב"יאקוזה", היפני, המקבילה למאפיה האמריקאית - איטלקית).
המורדים שלטו כשלוש שנים בחלקים מן הארץ, אבל דוכאו לבסוף על ידי הרומאים, תוך הרס מוחלט של מאות ישובים, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, (לפי ההיסטוריון הרומי, דיו קסיוס), ויהודה כמעט התרוקנה מתושביה.
אחיזתה של היהדות בארץ ישראל אבדה לה בעקבות המרד, והיישוב היהודי, למעט מיעוט זניח ובלתי משמעותי מן הבחינה הדמוגרפית - פוליטית, התחדש רק כעבור כ - 1850 שנה.
ומה קורה לנו בימים אלה?
התנועה המשיחית של המתנחלים, הצליחה למצב את עצמה כחלק אכסיומטי במציאות הישראלית.
מרבית האזרחים מניחים שאין אפשרות מעשית לפנות את הגדה ולהחזירה לבעליה הפלסטינים.
נציגיה של התנועה, השתלטו בתהליך גלוי לעיין על שדרת הפיקוד הצהלית, ובניה מפוזרים בכל היחידות הלוחמות בצה"ל, ומשליטים בה את הכוחניות הפשיסטית, על ברכיה התחנכו בישובים שמתקיימים בזכות הרוב הדומם מתחומי הקו הירוק, שתורם להם בהסכמה שבשתיקה את הכספים והביטחון, (ימי מילואים), שנחוצים להם, בהיותם ישות פרזיטית מן הבחינה הכלכלית סוציולוגית.
השמאל הישראלי עומד נפעם ומשותק אל מול גילויי התוקפנות הטוטלית החדשה של צבאנו.
הרוב הדומם של אזרחנו, המתוסכלים עקב ההצקות הבלתי פוסקות של האויב החמאסי, (התאום המשיחי בצד הפלסטיני), מסתכל בהתפעלות בפעולת הנקם הממלכתית שבצענו בהם, תוך התעלמות מכל מה שמרבתנו חשב במשך שישים שנה, שהוא סלע קיומנו.
הסלע הזה, שהתגלגל לאחרונה, מערך רוחני אתי, לסלע שחלים עליו חוקי הכבידה של ניוטון, ירבץ על כתפנו במשא המחודש של עמנו במחוזות שקווינו לא לשוב אליהם לעולם.
הציונות החדשה, זו הפשיסטית, מכתיבה את האג'נדה הציבורית והשתלטה גם על כלי התקשורת. מיטב כתבנו עתים על כל פגז טועה, או טיל שנופל בשום מקום, כדי לתפוס את העמדות הקרביות שלהם לצד הגדר של עזה, כדי לספק לציבור בישראל, את מופע הזיקוקים היומי של צה"ל, שמחזיר למרבית העם הזה, את גאוותו שאבדה לו בג'נין, בסמטאות של הקסבה של שכם, ובעיקר בממלכת החיזבאללה, בגבולנו בצפון.
ובבחירות האלה, נותרו שתי אלטרנטיבות עיקריות לשמאל הישראלי.
לבחור במסלול ה"דודו", שמיוצג על ידי מפלגות לווין אזוטריות, (חדלון אלגנטי), או ללכת במר"צ על היען, ולטמון את הראש בחול, עד לשלב שבו מהירות הבריחה ברמה האישית, יהיה הכי רלוונטי.
ולימין, אין ספק בכלל, שהחברים האלה שלנו, מאוד מאוד רוצים להסיר את הספק מעל המיתוס של מצדה, ולהגשימו אחת ולתמיד, כדאי שכולם יראו ויראו.

ואסיים הפעם במשל המופיע במדרש בראשית רבה:
"ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה"
המשל מיוחס לרבי יהושע בן חנניה. (מן המנהיגים המתונים שניסו למנוע את מרד בר כוכבא).
אמנם חילצנו את העצם מגרונו של הארי, ושרדנו, (נכון, בשן ועיין, אבל שרדנו).
אולי נסתפק בכך, מבלי שנתעקש על הכבוד שמגיע לנו?



פינת הנון בתים:



"האו"ם מאשים: שוטרי החמס גנבו שמיכות ומזון" – כותרת ראשית ב – YNET, היום.
מ.ה. – ראשית, לעורכי YNET, לא יזיקו קצת פרופורציות בבחירת הכותרת. לקוראי החביבים, עוד צידוק למלחמה המתמשכת.



"בלי נאמנות, אין אזרחות", (סיסמתו של ליברמן). YNET, היום.
מ.ה.- נדמה לנו שכך זה התחיל גם במדינתו של היטלר.




"טורקיה ב – 199$. YNET, היום.
מ.א. – וואלה, ארדואן, עוד יציאה אחת, ומערכת הבלוג יוצאת אלכם לחופשה מרוכזת.
"נאשם בתקיפת ילדיו התמוטט ומת בבית המשפט". YNET, היום.
מ. א. – אלוהים ביטל את הבירוקרטיה בגיהינום. (לידיעת כל הממתינים בתור, לא ברור עם זה בשורה או פדיחה).




"נס: הרווח ירד בשליש, ההכנסות ללא שינו". YNET, היום. (הכוונה לנס טכנולוגיות).
מ.ה. – אז נס לא היה פה, הנהלת החברה מתבקשת להחליף את השם, למשהו אקטואלי. והערה לעורך שנתן את הכותרת. שאפו, על המקוריות ועל התחכום, מפתיע.




"האם אשה שנאנסה בביתה במהלך היום אסורה על בעלה? הערות: אשה ששהתה בביתה בשעות הבוקר וגבר זר פרץ לביתה ואנס אותה, האם היא אסורה על בעלה? (בתיה, מרכז). YNET, היום. שאלה בענייני הלכה.
מ.ה. –
1 – לנשות המדור, תשתדלו לא להאנס בבית.
2 – לאלה שמעסו בבעלים. אנס בהזמנה, בהוזלה עד הבחירות, שכן, אחרי זה אנחנו לא אחראים יותר לנעשה כאן.
3 – התשובה ממש לא חשובה, אבל אנחנו שואלים, עם שואלות כאלה, איזה עתיד יש לנו.
(נון בית קטן נוסף, הדגש הוא ביום, אם האונס בלילה, זה סיפור אחר לגמרי).




"הירשזון אושפז בשל כאבים בחזה" NRG, היום.
מ.ה. – זה שום דבר לעומת הכאבים שמצפים לו בטוסיק בעוד כמה חודשים. (מערכת הבלוג קוראת את עצמה לסדר).




פנחס וולרשטיין חושף עמדות: אצביע לבית היהודי. (NRG היום).
מ.ה. – (רק הנשים שבמערכת), "מאוכזבות מאוד, ציפינו לחשיפת עוד משהו"



* קולומבוס, אמנם איטלקי, אבל תגליותיו בשם ובשליחות מלכי ספרד.