פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב-17/2/2009היום במהלך שיחה עם חבר, נזכרתי בסיפור, משל או סתם מעשיה עממית שקראתי פעם, והוא עוסק בכלב וזאב שנפגשים בפאתי העיירה.
העיירה, חשוב לציין, במזרח אירופה, למה, ובכן, כמו שפעם היה נהוג לכתוב בבדיחות אתניות, שלא חשוב מאיזה עדה יצא נשוא הפאנץ' ליין, כך בהפוכה, גם כאן, כי הפגישה הזאת, אירעה אמנם מזמן, אבל העיירה היא עיירה מזרח אירופית, והפגישה בחורף, כך שהתפאורה כולה לבנה, הקור עז, ולזאב יש כוויות קור בתחת.
הזאב, שיערו מרופט, רזה ונראה שהיו לו ימים טובים יותר, מביט בבן דודו המטופח ומפטיר לעברו, "הי חבר, נראה שהביזנס הולך לא רע אצלך".
הכלב, בורזוי אציל, כחוש ואלגנטי, מסתכל בזאב, מודד אותו במבט מסוקרן ומשיב לו, "כן ידידי, אמנם לא חסר לי דבר", והוא מפליג בתיאור חיי הרווחה שלו, בביתו של האציל המקומי, הארוחות הקבועות, חבריו לבית, מקומו המובטח ליד האח, ובעיקר הזיונים של פעם בשנה, של הבורזואית של הדוכס הגדול, זו מן העיר הסמוכה.
הזאב מקשיב לסיפורו של הבורזוי, שואל כמה שאלות הבהרה, עליהם משיב הכלב באריכות וסובלנות מתנשאת קמעה, והוא די משתכנע, אבל אז הוא מבחין בקולר על צווארו של בן שיחו הכחוש, ושואל לפשרו.
"ובכן", אומר הבורזוי, "הקולר בשביל להחזיק אותי חזק, בעת שהדוכס הגדול מזיין אותי בתחת".
כמובן שהסוף המגעיל של הסיפור, הינו תולדה של השפעות מזרח תיכוניות מובהקות, שמדגישות את הצורך לציין בתחילתו, שמדובר במזרח אירופה, כלומר מקור הסיפור שם, אבל המספר חי בלוואנט, ומכאן בא לו הצורך הירוד משו, לסיים, (כמעט), את סיפורו, באנקטודה נכונה, אבל מגעילה לגמרי.
כמובן שהזאב, אמנם במצב ירוד, אבל עדיין גאה ובעל רוח של חופש, אינו מתפשר על חירותו, ומעדיף כוויות קור על פני הזין של הדוכס אצלו בתחת, והוא נשאר ביער.
לסיפור הזה יש מוסר השכל אחד, והוא ברור לגמרי, הוא אומר שעדיף החופש עם כוויות קור בתחת, על פני קולר על הצוואר וזין בתחת.
עד כאן הפרולוג של הפוסט הזה שלי, שהוא תוצאה, מה לעשות, של מועקה רבה מאוד שנצברה אצלי, במהלך הימים האחרונים, שחלפו מעת שכתבתי את סיפור האאבה שלי לליברמן ולעם שבחר בו כדי שימשול בכולנו, בזאבים ובבורזוי, שכן, בלוואנט, כמו בחזון ישעיה, (המקורי, לא הגרסה של ישעיהו לבוביץ, על הפיצול לשני עמים, העברי והכנעני, שגם הוא מתגשם בימים אלה, בווריאציה שונה קצת אבל לא לגמרי), שני בעלי החיים האלה, אם רוצים ואם לא, נאלצים לחיות יחד.
זה נכון ששכנו של הזאב בחזון המפורסם ההוא, היה כבש, אבל מי רוצה בחיה העלובה הזאת, שיודעת רק להגיד בהההההההה, וללכת אחרי הרועה כאילו הוא בכלל, הרועה, יודע לאן ללכת, בעוד אפשר להשתמש בכלב אצילי, שרץ הכי מהר שיש, ומתנהל באצילות שמרמזת על מוצאו המזרח אירופי.
שמתם לב שהזכרתי את מזרח אירופה יותר מפעם.
ובכן, כמעט כמו כל דבר אצלי, לא מדובר בפליטות קולמוס סתמיות, אלא בכוונה של ממש, שכן יש לי הרגשה, שלא רחוק היום, בו מוצא מן האיזור הזה, יחשב לקלקול במימדים ובמידה כל כך נחרצת, שבעליו, כמוני למשל, יעשו הכל כדי להסתירו עד כמה שהנסיבות יאפשרו זאת, בפני שליחיה של משטרת המוסר האתנית החדשה שתוקם במקומותינו, כדי לבער כמה נגעים מיותרים שקשורים לשייכות האתנית הזאת, כמו סקרנות וספקנות, רצון לדעת והערכה מוגזמת להומניזם, רוח האדם, חירותו ולאינטלקט, שחלק מאיתנו נענשו בלהיוולד איתו, על מעט הטוב והרבה הרע שיש בבעלות על הנכס או הנחס הזה.
ואם יצא למי מאיתנו, שלא רק שנולד למאגר הגנטי הבלתי נכון, או שמא בלתי רצוי, מתוך שלל המאגרים בארצנו, הרי טוב יעשה אם לא יחצין אף אחד מן החסרונות שמנינו מקודם, במקום שבו הקולר משמש כתכשיט הכי פופולארי בקרב התושבים, שמקור גאוותם על בולטותו, ועל הידיעה הברורה, שמתלווה אליו גם שטרונגול גדול בתחת.
יש רק אבסורד ענק אחד בסיפור הזה, והוא לחלוטין בלתי מובן לי, כיצד כל בעלי הגנום הנכון, מקפידים לבחור בבעלי גנום בלתי נכון, להנהיגם ביום יום.
ואז מה שנשאר, זה איחוד בין כל שוכני חזון ישעיה, הכבשים ובעלי הקולרים, (ההבדל העיקרי, שלכבשים מספיק רועה בודד, בעלי הקולר צריכים טיפול אינדיבידואלי), ויש לנו קואליציה מופלאה, שתצליח לצלוח ללא מורא, את כל האתגרים שנכונים לנו בדרך.
העיירה, חשוב לציין, במזרח אירופה, למה, ובכן, כמו שפעם היה נהוג לכתוב בבדיחות אתניות, שלא חשוב מאיזה עדה יצא נשוא הפאנץ' ליין, כך בהפוכה, גם כאן, כי הפגישה הזאת, אירעה אמנם מזמן, אבל העיירה היא עיירה מזרח אירופית, והפגישה בחורף, כך שהתפאורה כולה לבנה, הקור עז, ולזאב יש כוויות קור בתחת.
הזאב, שיערו מרופט, רזה ונראה שהיו לו ימים טובים יותר, מביט בבן דודו המטופח ומפטיר לעברו, "הי חבר, נראה שהביזנס הולך לא רע אצלך".
הכלב, בורזוי אציל, כחוש ואלגנטי, מסתכל בזאב, מודד אותו במבט מסוקרן ומשיב לו, "כן ידידי, אמנם לא חסר לי דבר", והוא מפליג בתיאור חיי הרווחה שלו, בביתו של האציל המקומי, הארוחות הקבועות, חבריו לבית, מקומו המובטח ליד האח, ובעיקר הזיונים של פעם בשנה, של הבורזואית של הדוכס הגדול, זו מן העיר הסמוכה.
הזאב מקשיב לסיפורו של הבורזוי, שואל כמה שאלות הבהרה, עליהם משיב הכלב באריכות וסובלנות מתנשאת קמעה, והוא די משתכנע, אבל אז הוא מבחין בקולר על צווארו של בן שיחו הכחוש, ושואל לפשרו.
"ובכן", אומר הבורזוי, "הקולר בשביל להחזיק אותי חזק, בעת שהדוכס הגדול מזיין אותי בתחת".
כמובן שהסוף המגעיל של הסיפור, הינו תולדה של השפעות מזרח תיכוניות מובהקות, שמדגישות את הצורך לציין בתחילתו, שמדובר במזרח אירופה, כלומר מקור הסיפור שם, אבל המספר חי בלוואנט, ומכאן בא לו הצורך הירוד משו, לסיים, (כמעט), את סיפורו, באנקטודה נכונה, אבל מגעילה לגמרי.
כמובן שהזאב, אמנם במצב ירוד, אבל עדיין גאה ובעל רוח של חופש, אינו מתפשר על חירותו, ומעדיף כוויות קור על פני הזין של הדוכס אצלו בתחת, והוא נשאר ביער.
לסיפור הזה יש מוסר השכל אחד, והוא ברור לגמרי, הוא אומר שעדיף החופש עם כוויות קור בתחת, על פני קולר על הצוואר וזין בתחת.
עד כאן הפרולוג של הפוסט הזה שלי, שהוא תוצאה, מה לעשות, של מועקה רבה מאוד שנצברה אצלי, במהלך הימים האחרונים, שחלפו מעת שכתבתי את סיפור האאבה שלי לליברמן ולעם שבחר בו כדי שימשול בכולנו, בזאבים ובבורזוי, שכן, בלוואנט, כמו בחזון ישעיה, (המקורי, לא הגרסה של ישעיהו לבוביץ, על הפיצול לשני עמים, העברי והכנעני, שגם הוא מתגשם בימים אלה, בווריאציה שונה קצת אבל לא לגמרי), שני בעלי החיים האלה, אם רוצים ואם לא, נאלצים לחיות יחד.
זה נכון ששכנו של הזאב בחזון המפורסם ההוא, היה כבש, אבל מי רוצה בחיה העלובה הזאת, שיודעת רק להגיד בהההההההה, וללכת אחרי הרועה כאילו הוא בכלל, הרועה, יודע לאן ללכת, בעוד אפשר להשתמש בכלב אצילי, שרץ הכי מהר שיש, ומתנהל באצילות שמרמזת על מוצאו המזרח אירופי.
שמתם לב שהזכרתי את מזרח אירופה יותר מפעם.
ובכן, כמעט כמו כל דבר אצלי, לא מדובר בפליטות קולמוס סתמיות, אלא בכוונה של ממש, שכן יש לי הרגשה, שלא רחוק היום, בו מוצא מן האיזור הזה, יחשב לקלקול במימדים ובמידה כל כך נחרצת, שבעליו, כמוני למשל, יעשו הכל כדי להסתירו עד כמה שהנסיבות יאפשרו זאת, בפני שליחיה של משטרת המוסר האתנית החדשה שתוקם במקומותינו, כדי לבער כמה נגעים מיותרים שקשורים לשייכות האתנית הזאת, כמו סקרנות וספקנות, רצון לדעת והערכה מוגזמת להומניזם, רוח האדם, חירותו ולאינטלקט, שחלק מאיתנו נענשו בלהיוולד איתו, על מעט הטוב והרבה הרע שיש בבעלות על הנכס או הנחס הזה.
ואם יצא למי מאיתנו, שלא רק שנולד למאגר הגנטי הבלתי נכון, או שמא בלתי רצוי, מתוך שלל המאגרים בארצנו, הרי טוב יעשה אם לא יחצין אף אחד מן החסרונות שמנינו מקודם, במקום שבו הקולר משמש כתכשיט הכי פופולארי בקרב התושבים, שמקור גאוותם על בולטותו, ועל הידיעה הברורה, שמתלווה אליו גם שטרונגול גדול בתחת.
יש רק אבסורד ענק אחד בסיפור הזה, והוא לחלוטין בלתי מובן לי, כיצד כל בעלי הגנום הנכון, מקפידים לבחור בבעלי גנום בלתי נכון, להנהיגם ביום יום.
ואז מה שנשאר, זה איחוד בין כל שוכני חזון ישעיה, הכבשים ובעלי הקולרים, (ההבדל העיקרי, שלכבשים מספיק רועה בודד, בעלי הקולר צריכים טיפול אינדיבידואלי), ויש לנו קואליציה מופלאה, שתצליח לצלוח ללא מורא, את כל האתגרים שנכונים לנו בדרך.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה