יצירתיות היא תכונה אינטלקטואלית של יחידי סגולה, שמסוגלים באמצעותה לבנות סטרוקטורות מחשבתיות שלא היו קיימות קודם, ואלה מאפשרות להבין תופעות או תהליכים בעולם הסובב אותנו, בדרך שלא הייתה ידוע לפני זה.
יצירתיות יכולה להשתמש לשם כך בתהליכים מחשבתיים בלבד, ואו לעשות שימוש בחומר, בתצריף ייחודיי, שבאמצעותו האדם היצירתי, (האומן במקרה זה), מעביר ראיון או תחושה ואו תובנה שלא היו קיימים לפני זה.
בהגדרה זו, שמאמצת את ההנחה כי יצירתיות הינה תכונה של יחידי סגולה, ואינה תכונה מולדת באופן אבסולוטי, שלא ניתן להנחילה באמצעות מניפולציות מכוונות שמקורן בדוקטרינות חינוכיות כמו נניח זו של מקרנקו*, (שחשב בתחילת המאה הקודמת שניתן לחנך את הגנים, ולהטביע שינוי בילדים, באמצעות התהליכים יזומים של הפדגוגים)**.
הציביליזציה האנושית הינה תולדה של יצירתיות מצטברת.
למרות הקביעות האלה שלי, שנשמעות נחרצות למדי עד שלב זה, ההגדרה של המושג הזה מאוד בעיתית ושנויה במחלוקת. כך למשל, כותב הערך בוויקפדיה במהדורה העברית, כותב על יצירתיות בלי לנסות ולהגדירה, ועושה בערך הזה מעקפים סביב הקונספט, שלא היו מביישים כירורג לב מן המשובחים שבין הכירורגים.
כותב הערך באנגלית אמנם מגדיר את הקונספט, אבל במהלך הדיון בו, הוא גורר את הקורא לשלל התלבטויות, שהשאירו אותי מבולבל יותר משהיית לפני העיון בערך.
יצירתיות היא הבסיס של מרכיב חשוב נוסף בהתפתחותנו, והוא הקונספט של המצאה.
ההמצאה היא הפרקטיקה של היצירתיות.
כלומר תהליך היצירה מתחיל באדם היצירתי, וממשיך בשרשרת ארוכה של אנשים אחרים, שהופכים את הראיון החדש, למוצר שימושי כלשהו, שבאמצעותו, ההדיוטות, אלה שלא נפל בחלקם להימנות אל מעט היוצרים בקרבנו, עושים שימוש יום יומי בראיון החדש, ובהמצאה שנוצרה ממנו.
למרות הפרובלמאטיקה שבהגדרת המושג, אשר לפי מחקרי, היא נחלתם של רבים, עורכי קפה דה מרקר לא נפלו למלכודת הזאת, וגילו יכולת מרשימה של הבחנה בין אנשים שהם "יוצרים" ובין אנשים שהם לא כאלה.
למשנתם של החברים האלה, שלתחושת רבים מן הכותבים בבלוגיה הזאת, יכולים לחרוץ את גורל הכותבים כאן, אלה שזוכים לקישורים בעמוד הפתיחה של הקפה, הם כולם "יוצרים".
מן הסיבה ההפוכה, של העדר יצירתיות, או כפי הגדרתם, "אינה יוצרת", נדחתה אחת הכותבות המוכשרות בבלוגיה הזאת, מלזכות בקישורים המיוחלים, בעמוד הפתיחה של הקפה.
אני עוקב לעיתים אחרי נבחרת ה"יוצרים", שזוכים לקישורים חדשות לבקרים, על ידי הידיים האלומות של שכיריו, (ואולי פרילנסרים, אם כן מגיע להם), של רשת שוקן, שהוטל עליהם, לבצעה את ה"אן דן דינו", של בחירת היוצרים הנכבדים במקומותינו.
אני חייב להודות, שהלינקים האלה, אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא הובילו אותי לפוסט, שחשבתי שראוי להשחית בו את זמני.
בדרך כלל מצאתי כל מיני כיתובים מתחנחנים, מתיפייפים, שלא היה בהם שום חידוש, או ייחוד מעבר להיות הכותב, סוג של ידוען (לא מן הליגות העליונות, וזה אנדרסטייטמנט), או שהיה בכתוב, משהו מחמיא לידוען כלכלי (אוליגרך עברי בז'רגון האישי שלי).
כך למשל קיבל קישור, פוסט של בחור שנשפך על יכולותיו הפיננסיות של נוחי דנקנר, עוד בתקופה שבה זה היה אופנתי להתחנף לכאלה, (משהו כמו חודש), ולפני שהכותבים המוכשרים של מהדורת הדפוס של דה מרקר, גילו כי אפשר כבר לחבוט בהם ללא רחם, והשמיים לא יתחברו בעקבות כך לארץ.
הפוסט הזה עסק בתרגיל הגאוני של דנקנר בקנית מניות בנק קרדי סוויס השוויצרי, אגב כך הוא הקפיץ את הדולר בבורסה לגבהים שלא היו ידועים שנים קודם, ומעת זו ואילך, הוא תפס תאוצה, ועשה מעשה מאוד לא פטריוטי, בהפילו את השקל העברי הגאה שלנו, ממרומי המטבעה החזק בעולם, לסוג של זבל.
למגינת ליבו של הכותב, ושל נוח לי דנקנר, למרות עליה קצרה של מניות הבנק, הם ירדו לתהומות הנשייה מעת זו, והתרגיל הגאוני הפך לעוד מסמר, במבנה העץ שישמש את חברותיו של האוליגרך ההייכני הזה, במסע ההלוויה שיערך לחברותיו בבית הקברות הפיננסי, אצל כבוד השופטת אלשייך, שמשמשת בעת האחרונה כחברת קדישא לעת מצאו של מה שהיו פעם, הגאווה של הכלכלה הישראלית.
יוצרת מוכשרת אחרת, עסקה בקישורית מעמוד הפתיחה באחד פויה כלב, שהתנהג מאוד לא בנימוס, אליה ואל עוללה בדרכם לבית הספר.
יש גם כותבת קבוע בין יוצרי העמוד הזה, שנושאת שם מסובך משו, שנוהגת להעתיק מאמרים מעיתונים גדולים וחשובים אפילו מעיתון הארץ, ולאחר תרגומם לעברית, (ממש מלאכת מחשבת), היא זוכה בקישור, ואנחנו בעוד פסולת.
ועיתונאית ותיקה וחבוטה שעושה חלטורה קבוע במקומותיו.
היא כמובן זוכה לקישור ה"יוצרים" המיוחל בקביעות של שעון שוויצרי.
מידי פעם אני קורא (או מנסה לפחות, תאמינו לי), את טורה המשכיל.
הנושאים שהיא בוחרת לעסוק בהם, נתלשו מכרוניקה של בתולות ישראל מבסארביה שהגיעו לגבורות, ומנעימות את זמנן באחת מאחוזות פולג או הסביונים לגיל הפלטינה, שמקדמת רבקה מיכאלי.
לעומת הכותבים המוכשרים האלה, הכותבת שנדחתה בהיותה "בלתי יוצרת", אני ועוד כ – 4500 איש קוראים על בסיס קבוע.
לפוסטים שלה יש חיי מדף של כמה ימים, ובטור התגובות מתענגים בכתיבה עוד כמה מאות כותבים זניחים, אבל מאושרים של הקהילה העשוקה הזאת של רשת שוקן המפוארת.
ה"בלתי יוצרת" הזאת, כותבת בשנינות וחן (כך נקרא הבלוג שלה, "חן הקוקיה" שמו), על שלל נושאים אנושיים ונוגעים למרביתנו. היא אוצר בלום של ידע בתולדות האמנות, והבלוג שלה משתווה למשובחים שבגלריות האומנות הווירטואליים המוכרים לי ברחבי הבלוגוספרה המקומית וגם מעבר לה.
איני חושב שבין הכותבים בבלוגיה הזאת, מסתתר עמוס עוז חדש, או איזה גרוסמן.
אבל אם יש בקפה הזה פוסטים שאני ממתין להם, וקורא אותם בהנאה צרופה ועם צחקוק או שניים, הרי זה בבלוג של מיא, בבלוג שקוראים לו "חן הקוקיה".
*Anton Semyonovich Makarenko (Russian: Антон Семёнович Макаренко, Bilopillia 1888– Moscow, 1939) was a Ukrainian and Soviet educator and writer, one of the founders of the Soviet pedagogy... his key ideas were "as much exigence towards the person as possible and as much respect for him as possible", the use of positive peer pressure on the individual by the collective, and institutionalized self-government and self-management of that collective (wikipedia) ** מחנכים
יצירתיות יכולה להשתמש לשם כך בתהליכים מחשבתיים בלבד, ואו לעשות שימוש בחומר, בתצריף ייחודיי, שבאמצעותו האדם היצירתי, (האומן במקרה זה), מעביר ראיון או תחושה ואו תובנה שלא היו קיימים לפני זה.
בהגדרה זו, שמאמצת את ההנחה כי יצירתיות הינה תכונה של יחידי סגולה, ואינה תכונה מולדת באופן אבסולוטי, שלא ניתן להנחילה באמצעות מניפולציות מכוונות שמקורן בדוקטרינות חינוכיות כמו נניח זו של מקרנקו*, (שחשב בתחילת המאה הקודמת שניתן לחנך את הגנים, ולהטביע שינוי בילדים, באמצעות התהליכים יזומים של הפדגוגים)**.
הציביליזציה האנושית הינה תולדה של יצירתיות מצטברת.
למרות הקביעות האלה שלי, שנשמעות נחרצות למדי עד שלב זה, ההגדרה של המושג הזה מאוד בעיתית ושנויה במחלוקת. כך למשל, כותב הערך בוויקפדיה במהדורה העברית, כותב על יצירתיות בלי לנסות ולהגדירה, ועושה בערך הזה מעקפים סביב הקונספט, שלא היו מביישים כירורג לב מן המשובחים שבין הכירורגים.
כותב הערך באנגלית אמנם מגדיר את הקונספט, אבל במהלך הדיון בו, הוא גורר את הקורא לשלל התלבטויות, שהשאירו אותי מבולבל יותר משהיית לפני העיון בערך.
יצירתיות היא הבסיס של מרכיב חשוב נוסף בהתפתחותנו, והוא הקונספט של המצאה.
ההמצאה היא הפרקטיקה של היצירתיות.
כלומר תהליך היצירה מתחיל באדם היצירתי, וממשיך בשרשרת ארוכה של אנשים אחרים, שהופכים את הראיון החדש, למוצר שימושי כלשהו, שבאמצעותו, ההדיוטות, אלה שלא נפל בחלקם להימנות אל מעט היוצרים בקרבנו, עושים שימוש יום יומי בראיון החדש, ובהמצאה שנוצרה ממנו.
למרות הפרובלמאטיקה שבהגדרת המושג, אשר לפי מחקרי, היא נחלתם של רבים, עורכי קפה דה מרקר לא נפלו למלכודת הזאת, וגילו יכולת מרשימה של הבחנה בין אנשים שהם "יוצרים" ובין אנשים שהם לא כאלה.
למשנתם של החברים האלה, שלתחושת רבים מן הכותבים בבלוגיה הזאת, יכולים לחרוץ את גורל הכותבים כאן, אלה שזוכים לקישורים בעמוד הפתיחה של הקפה, הם כולם "יוצרים".
מן הסיבה ההפוכה, של העדר יצירתיות, או כפי הגדרתם, "אינה יוצרת", נדחתה אחת הכותבות המוכשרות בבלוגיה הזאת, מלזכות בקישורים המיוחלים, בעמוד הפתיחה של הקפה.
אני עוקב לעיתים אחרי נבחרת ה"יוצרים", שזוכים לקישורים חדשות לבקרים, על ידי הידיים האלומות של שכיריו, (ואולי פרילנסרים, אם כן מגיע להם), של רשת שוקן, שהוטל עליהם, לבצעה את ה"אן דן דינו", של בחירת היוצרים הנכבדים במקומותינו.
אני חייב להודות, שהלינקים האלה, אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא הובילו אותי לפוסט, שחשבתי שראוי להשחית בו את זמני.
בדרך כלל מצאתי כל מיני כיתובים מתחנחנים, מתיפייפים, שלא היה בהם שום חידוש, או ייחוד מעבר להיות הכותב, סוג של ידוען (לא מן הליגות העליונות, וזה אנדרסטייטמנט), או שהיה בכתוב, משהו מחמיא לידוען כלכלי (אוליגרך עברי בז'רגון האישי שלי).
כך למשל קיבל קישור, פוסט של בחור שנשפך על יכולותיו הפיננסיות של נוחי דנקנר, עוד בתקופה שבה זה היה אופנתי להתחנף לכאלה, (משהו כמו חודש), ולפני שהכותבים המוכשרים של מהדורת הדפוס של דה מרקר, גילו כי אפשר כבר לחבוט בהם ללא רחם, והשמיים לא יתחברו בעקבות כך לארץ.
הפוסט הזה עסק בתרגיל הגאוני של דנקנר בקנית מניות בנק קרדי סוויס השוויצרי, אגב כך הוא הקפיץ את הדולר בבורסה לגבהים שלא היו ידועים שנים קודם, ומעת זו ואילך, הוא תפס תאוצה, ועשה מעשה מאוד לא פטריוטי, בהפילו את השקל העברי הגאה שלנו, ממרומי המטבעה החזק בעולם, לסוג של זבל.
למגינת ליבו של הכותב, ושל נוח לי דנקנר, למרות עליה קצרה של מניות הבנק, הם ירדו לתהומות הנשייה מעת זו, והתרגיל הגאוני הפך לעוד מסמר, במבנה העץ שישמש את חברותיו של האוליגרך ההייכני הזה, במסע ההלוויה שיערך לחברותיו בבית הקברות הפיננסי, אצל כבוד השופטת אלשייך, שמשמשת בעת האחרונה כחברת קדישא לעת מצאו של מה שהיו פעם, הגאווה של הכלכלה הישראלית.
יוצרת מוכשרת אחרת, עסקה בקישורית מעמוד הפתיחה באחד פויה כלב, שהתנהג מאוד לא בנימוס, אליה ואל עוללה בדרכם לבית הספר.
יש גם כותבת קבוע בין יוצרי העמוד הזה, שנושאת שם מסובך משו, שנוהגת להעתיק מאמרים מעיתונים גדולים וחשובים אפילו מעיתון הארץ, ולאחר תרגומם לעברית, (ממש מלאכת מחשבת), היא זוכה בקישור, ואנחנו בעוד פסולת.
ועיתונאית ותיקה וחבוטה שעושה חלטורה קבוע במקומותיו.
היא כמובן זוכה לקישור ה"יוצרים" המיוחל בקביעות של שעון שוויצרי.
מידי פעם אני קורא (או מנסה לפחות, תאמינו לי), את טורה המשכיל.
הנושאים שהיא בוחרת לעסוק בהם, נתלשו מכרוניקה של בתולות ישראל מבסארביה שהגיעו לגבורות, ומנעימות את זמנן באחת מאחוזות פולג או הסביונים לגיל הפלטינה, שמקדמת רבקה מיכאלי.
לעומת הכותבים המוכשרים האלה, הכותבת שנדחתה בהיותה "בלתי יוצרת", אני ועוד כ – 4500 איש קוראים על בסיס קבוע.
לפוסטים שלה יש חיי מדף של כמה ימים, ובטור התגובות מתענגים בכתיבה עוד כמה מאות כותבים זניחים, אבל מאושרים של הקהילה העשוקה הזאת של רשת שוקן המפוארת.
ה"בלתי יוצרת" הזאת, כותבת בשנינות וחן (כך נקרא הבלוג שלה, "חן הקוקיה" שמו), על שלל נושאים אנושיים ונוגעים למרביתנו. היא אוצר בלום של ידע בתולדות האמנות, והבלוג שלה משתווה למשובחים שבגלריות האומנות הווירטואליים המוכרים לי ברחבי הבלוגוספרה המקומית וגם מעבר לה.
איני חושב שבין הכותבים בבלוגיה הזאת, מסתתר עמוס עוז חדש, או איזה גרוסמן.
אבל אם יש בקפה הזה פוסטים שאני ממתין להם, וקורא אותם בהנאה צרופה ועם צחקוק או שניים, הרי זה בבלוג של מיא, בבלוג שקוראים לו "חן הקוקיה".
*Anton Semyonovich Makarenko (Russian: Антон Семёнович Макаренко, Bilopillia 1888– Moscow, 1939) was a Ukrainian and Soviet educator and writer, one of the founders of the Soviet pedagogy... his key ideas were "as much exigence towards the person as possible and as much respect for him as possible", the use of positive peer pressure on the individual by the collective, and institutionalized self-government and self-management of that collective (wikipedia) ** מחנכים
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה