מדריך למבקר בגן חיות ובספארי

מי שיקרא בעיון את הפוסט הזה, יחסוך לעצמו, ביקור בגן חיות או בספארי.
ביקור כזה בכל הווריאציות שלו במקומותינו, יעשה אותו מאוכזב מאוד, או לפחות מתוסכל לגמרי ועוד הוא יוותר גם עם הרבה פחות כסף.
הרעיון אינו חדש, כבר אורוול עסק בו ב"חוות החיות", איפה שהוא באמצע המאה הקודמת, בעת שעוד היו הבדלים בין המינים שלנו, בלבוש ובמהות גם כן.
זאת הייתה תקופה משופרת מעוד כמה בחינות, כמו למשל, עם היית לגמרי סטרייט, יכולת לחיות בשקט מחוץ לארון, ולא היית צריך להסתיר את העובדה המבישה הזאת, באמצעות עגיל קטנטן באוזן.
אבל לפני שנכנס לגופו של עניין, אני זקוק לווידוי נוסף, ממש לא תקין פוליטית שקשור לאנשים המוזרים שהחליטו להשחית את זמנם בלימוד סוציולוגיה (לרבות אנוכי, בתקופה מסוימת), במקום ללמוד נניח עריכת דין, שהוא למעשה לימוד אינטנסיבי של כל התכונות הכי נחשקות של הקרצייה המצויה, תוך דגש על דרכי החשיבה הקונסטרוקטיביים בפעילות קירצוץ ביום יום. אם ניקח בחשבון שמקצוע הקירצוץ נלמד במשך 4 שנים, וכרוך בהתמחות של שנתיים בונוס, הרי שאפשר להניח שבסופו של התהליך המתיש הזה, הקרצייה שלנו יודעת להתקרצץ וגם חסינה לגמרי לכל חומר הדברה שקיים ואו שיומצא בעתיד כלשהו.
בענף הזניח הזה, הסוציולוגיה, שאף אחד לא מצא לו שימוש בשום תחום בחיינו, קם לו אחד, אדוארד אוסבורן ווילסון שמו, שטען כי, כדי להבין את כללי ההתנהגות בחברה האנושית (משהו שמעסיק את הסוציולוגים משום מה), צריך להבין את העולם של בעלי החיים קודם.
האיש הזה, שהיה בעצם ביולוג במקור, אבל עשה הסבה לסוציולוגיה, ניסה להסביר כל מיני דברים תמוהים בהתנהגותנו, על ידי מציאת התנהגויות דומות בין בעלי החיים.
הוא הניח שחשיפת המניעים שם, תועיל במידה מסוימת להסביר את המניעים שלנו במצבים דומים.
בבסיס התזה, נמצאת הנחת יסוד בלתי תקינה לגמרי,השוללת את האמונה לפיה אנחנו, בני האדם, העשויים בצלם, המונעים על ידי מוטיבציות אלוהיות, או לפחות אלוהיות באופן חלקי, שונים מבעלי החיים, שרוצים רק לשלוט בזולתם, לאכול ולזיין מרבית החיים שלהם.
כמובן שתוך זמן קצר עקב מחאות אקדמיות אלגנטיות של מי שקובעים בברנז'ה, נסוג ווילסון מטיעוניו, שהיה בהם כדי לערער במידה גדולה את הנחת הבסיס של כולנו, כי העולם, למרות קופרניקוס וגלילאו, עדיין סובב סביבנו ואנחנו בני האדם, נשגבים מכל יצור אחר בכל תחום שנבחר בו.
ווילסון חזר לביולוגיה, ומעט הספרים שכתב הועלו למדפים הכי פחות נגישים של מוסדותינו להשכלה גבוהה, שמאוד מאריכים את הערך החשוב שקוראים לו חופש אקדמי (אבל לא בבית ספרם).
בשלב זה מתפצל הפוסט לשניים: *
גרסת הלייט, לאלה שאין להם כוח להיכנס לנבכי משנתו של ווילסון, וגרסא מעמיקה יותר, שבו אני אנסה לפתח את הטיעונים של ווילסון, שיגרמו אולי, לחלק מאתנו להבין, למה אנחנו הגברים רוצים לזיין בלי סוף, ורק הנשים הרעות מונעות מאתנו את כל הכיף הזה בעצם וגם קצת נבין מה יש לנו נגד הערבים ולהם נגדינו.
התחלנו את המסע שלנו בהמלצה לאלטרנטיבה מתסכלת לביקור בגן החיות.
אנחנו נשתמש בתזה של ווילסון, כלומר עולם החי כמשל, כדי לזהות את בעלי החיים שבקרבינו, לכדי יכולת להפוך יום רגיל בחיינו, לביקור מהנה בגן חיות עשיר במיוחד.
נתחיל מן הקרנף.
בדרך כלל בעל חי נדיר בסכנת הכחדה, שחי בסוונות של אפריקה וקצת בהודו. המחמירים טוענים כי נותרו רק כמה מאות מהם, (מן הסוג האפור, ומהסוג הלבן, פריטים בודדים בלבד).
הקרנף, או חד הקרן, הוא יונק מגושם, קצר רואי, ומטומטם למדי,ששרד בעיקר הודות למסה ולעור העבה שלו, ששום דבר בעל משמעות לא יחדור אותו בשום מצב. למרות שיש לו מזג טוב רוב הזמן, יש לו פתיל קצר, וכשזה נדלק, רצוי שלא תהיה בסביבה הקרובה שלו.
הקרנף כוחני מאוד, נעדר יכולת אילתור וממוקד במטרה אחת כל הזמן.
למרות שהקרנף חסר חן לגמרי (ואלי בגלל זה), הוא שימש את אונסקו במחזה על שמו, שבו קרנפים ששועטים ברחובותיה של עיר דמיונית הופכים לאזרחיה, אחרי שכל אזרחיה המקוריים מחליטים להיטמע בהם, כי אין זה יאה לרוץ בכוון הפוך לכוון של העדר.
לקרנף יש סגולות נוספות, כמו למשל היכולת להתעלם לחלוטין מבעיות קיום אלמנטריות, ולמרות שמספרו הולך ומתמעט בעולמנו, הוא לא עשה דבר כדי לעצור את השואה האישית הזאת שמרחפת מעל לראש של כל המין שלו.
והנה אנחנו תאבי גן החיות, הולכים לנו לתומנו ברחובות עירנו, ורואים שם הרבה עוברים ושבים, אשר אינם אלה אזרחים בעיר הזאת שלנו, והם שועטים מי לכוון זה ומי לכוון המנוגד לזה ואוי לו לאזרח שלו יסור מדרכם, שגורלו יהיה כגורל החתול אצל אונסקו, למרמס לרגלי אחת מן הבהמות האלה. לעיתים הקרנפים האלה עוטים שריון נוסף לשריון שנולדו איתו, ולשריון הזה יש גם גלגלים, ארבע, ובמצב הצבירה הזה הם מסוכנים פי כמה. חסר לו לאזרח שלא יסור מנתיבם בלא קשר לכוון נסיעתו. מרוב שהם רבים מאוד בקרבינו, קשה לאפיין אותם, אבל אחרי מחשבה רבה הצלחתי בכל זאת. הדרך הכי יעילה זה באמצעות השתייכותם הפוליטית.
בעוברם על ידך, נקוט בצעדי זהירות מקדימים תוך פינוי נתיבם הצפוי, שהוא תמיד ישר קדימה. בעת שהוא על ידך ממש, אתה מסנן בשקט, אבל שישמע: "הערבים חרא", אם תראה מעין חיוך נסוך על פניו, שעל כך ניתן לעמוד בעיקר מכיווץ קל בעינו והרמה קלה של הקרן - החוטם, אז תדע בוודאות כי אתה מול קרנף עם כל מה שמשתמע.
הדרך הכי טובה להתיידד עם קרנף, זה באמצעות חידוד המגמה הקודמת, "מוות לערבים", יחתום ברית דמים בינכם ואם תשנן זאת מספר פעמים יחד איתו, תמצא כי רכשת חבר חדש, שלא יעזוב אותך רגע. למרות התיידדות יחסית קלה עם היצור הזה, רצוי שלא תרגיז אותו, כי אז הבהמה תהפוך את עורה ותוך שניות תמצא את עצמך נרמס לרגליה.
מזון ודיאטה: קרנפים אוהבים הרבה ירק, "סלטים" בלשונם, כאשר ה"סמך והלמד" מחוברים בלי הברה באמצע. מאכל אהוב במיוחד זה גריסים במצבי צבירה שונים, אפשר לקרוא לזה קוסקוס, עם תוספות ובכמה צורות הכנה שונות.
בסופי שבוע ובחגים, מתקבצים הקרנפים בכל שטח ירוק בארצנו, מאי תנועה שגודלו עולה על 3 מטר רבוע ועד כל הפארקים. בהתכנסויות הוולונטריות שלהם, הם חורגים ממנהגם בימים רגילים והופכים לטורפים. אפשר לזהות אותם באמצעות ריח הבשר השרוף, תנועות נפנוף קצובות ומתקן ברזל שממרכז את הפולחן, קוראים לו מנגל. בדרך כלל באירוע משתתפים לפחות שלושה דורות של קרנפים, לפעמים גם יותר .
אפשר לומר שאם הקרנפים לא היו מתרבים כמו הג'וקים, לא היה בהם כל נזק, אבל לאחר שמכלל אזרחינו, משהו כמו 60% נמנה על המין הזה, אנחנו צריכים לדאוג קצת.
חשוב לציין כי לקרנף תחביב נוסף ובלתי מוסבר לגמרי, חיבתו הידוע לרכוש מוצרים בחנויות הדיוטי פרי, גם במחיר נסיעה למדינה שנקראת תורכיה, אשר בעת האחרונה עושה בהם ניסוים כדי לבדוק איך הם מגיבים לחשמל ולקצף.
בזה נחתום את פרק הקרנפים, ונעבור לציפור מקסימה, שלמרות ששייכת למגדר הזה לגמרי, אין לה תכונות של ציפור, למעט הטלת ביצים ומקור.
למרות שהיא לא חכמה במיוחד, המסתורין שבהתנהלותה, העניק לה מעמד מיוחד בקרב הציפורים, ומערכת הפעלה מקרטעת (LINUX ), שמנסה להתחרות בחלונות של מיקרוסופט, משתמשת בצלמה כסמל.
הפינגווין משמש גם כסמל של הוצאת ספרים ענקית בשם זה. מכאן אך טבעי שנזהה אותו עם מפלגה אינטלקטואלית לכאורה ובלתי מזיקה בעליל, שקורים לה במחוזותינו, מרץ.
הפינגווינים ניתנים לזיהוי בקלות, שכן את רוב זמנם הם מבלים בהתקשקשויות סרק, בהתגודדויות יזומות במקומות המיועדים לכך, כמו בתי קפה בשעות היום וחוגי פעילות שונים ומכוני כושר בשעות הלילה.
לפעמים, בעיקר בגבור ההורמונים לקראת עונת הרביה, הפינגווינים נוהגים להתגודד מול מבני ציבור ובכיכרות העיר, כשהם נושאים שלטים, מוזיקה ארץ ישראלית ישנה ברקע, ומפגינים להם בנחת בעיקר נגד הכיבוש וגם קצת בעד שחרור המריחואנה.
מספרם לצערי הרב מצטמצם לאחרונה. יחד עם זאת אפשר לומר שגם אם היו הרוב באוכלוסיית ארצנו, לא היה להם סיכוי מול עדרי הקרנפים, שהיו דורסים אותם כאילו כלום וברגע.
הזברה הוא בעל חי דומה לסוס רק קטן יותר, על גופו פסים אנכיים שמשמשים בעיקר להסוואה והטיה של טורפים. הזברה משמשת בעיקר כמאכל לטורפים הגדולים. למרות חיפוש מדוקדק ומחשבה לא מעטה, לא מצאתי לה שום יעוד נראה לעין. בצבעי השחור לבן שלה, היא מתמזגת לחלוטין בגווני האפור של רחובותינו. למרות זה תוכלו לזהות אותם בעיקר הודות לפחד בעיניים. לארצנו הגיע הזברה מאתיופיה דווקא.
טווסים: זו ציפור מטומטמת לגמרי. קולה צווחני ובלתי נסבל והופעתה אומרת וולגריות בעיקר. טווסים מתניידים מעט, וכשהם עושים זאת, הם משתמשים ברכבים של ארבע על ארבע. יש מעט טווסים בקרבינו, ניתן למצוא אותם באזור ככר המדינה ביום ובמועדוני סלבס בלילה. ניתן לזהות אותם בקלות באמצעות בעלי חיים קופצניים שנמצאים תמיד בסביבה, מצוידים במצלמות ומזכירים עורבים שלא בוחלים בכלום כדי להגיע למטרה.
את עדרי העזים, ניתן לזהות בקלות באמצעות הרועה שצועד בראשם, לבוש גלימה שחורה רקומה בזהב, חבוש משקפי שמש ומלמל דברי נאצה וזלזול בכל מי שלא שייך לעדר. העז יודעת פלוס מינוס הברה אחת, מההההה, אבל בשימוש מושכל במרווחים בין המההההים, היא מצליחה להרחיב את אוצר המילים שלה לתריסר, שהם די והותר לכל צרכי התקשורת שנחוצים לה.
הבבון הוא תת מין של הקופים. נבדל מרוב הקופים באגרסיביות שלו ובהיותו טורף מוצהר, למרות שגם השימפנזים** שולחים את ידם בטרף, אבל לעיתים נדירות בלבד.
עדרי הבבונים משתלבים בחוצותינו בין עדרי הקרנפים. ניתן לזהות אותם בחלקות הכי טובות בפארקים, מצוידים בציוד קמפינג משופר ומנגל שעולה משכורת. בדרך כלל בבון זכר, מרבה בגורמטים, וחלק ניכר מחסכונותיו נושאים הבבון המצוי ואשתו על גופם, בצורת משקולות זהב שמאריכות טיפה את הגפיים העליונות שלהם, ובשל כך חלק מאיתנו מבלבל אותם עם ניאנדרטליים שהם משהו אחר לגמרי.
יתרון ענק של הבבון, בהיותו קופת חסכון מהלכת, הוא חסין לגמרי לתנודות בבורסה, ובמפולת האחרונה, הוא לא הפסיד לירה. (מי אמר שאני לא רואה את הצד החיובי של נושאים שאני עוסק בהם). מאפיין נוסף שלהם, קצת מוזר אבל מאוד פונקציונלי: הם לא קורים לצעצעים שלהם בשמם, אלה בשמות תואר קולקטיביים, נניח "בת אל, תביאי את הילד", או מור אל, "איפה הילד". באמצעות קודים שנישגבים ממני, בני הזוג וכל הסובבים, יודעים לזהות ב"ילד", את דני אל, או זיו אל או כל אל שיהיה, בלי שום קושי, למרות שבכל משפחה כזאת יש בממוצע לפחות שישה "אל"-אים.
עדיין ניתן לזהות פה ושם ינשופים ברחובותינו. הם עוטים משקפיים, רצוי עם מסגרת זהב, ארשת הפנים שלהם רצינית ואלגנטית משהו, הם תמיד יושבים בצד, לבד ומתבוננים בנו. מרבית הינשופים הגיעו אלינו ממרכז אירופה. המאפיין הבולט שלהם, שבלילה הם הופכים לטורף יעיל ואכזר. (הינשוף הוכרז במקומותינו כחיה מוגנת).
הכבשה.
למי שביקר אי פעם במהלך חייו בבית בכפר ערבי, יזהה אותם מקילומטר. זו חיה חביבה למעשה קרובת משפחה של העז, אבל במחוזותינו התפתח תת זן אגרסיבי של החיה המבויתת הזאת ובין שלל תכונותיה החדשות, ניתן לזהות מאפיינים אינדיבידואליסטים, שמובילים מדי פעם למידה גדולה של אגרסיביות ובאים לידי הגשמה בתת זן של כבשים מתפוצצות בכל מיני מקומות בלתי צפויים אבל הומי אנשים ברחובות ערינו.
מומלץ בשל כך להתייחס לכבשים כמו לקרנפים, פשוט לעקוף אותם.
האריות. נכחדו, זהו זה, נדה, אין, זה פשוט מתחת לכבודם לחיות בקרבנו.
שלשולי הגשם:
זה רמש בלתי סימפטי בעליל, שמעביר את רוב זמנו בחיים מתחת לפני הקרקע.
מאפיינים.
אם חותכים אותו לשניים, מקבלים שני שלשולים שבעוד זמן קצר יתפקדו באופן מושלם כיחידה נפרדת, בדומה לפוליטיקאים, שכאשר מקצצים בהם מקבלים רק יותר מהם באופן מסתורי לגמרי.
השימוש העיקרי בשלשולים האלה, בדייג של בעלי הון, הם הולכים על הפיתיון הזה יותר טוב מכל פיתיון אחר שמוכר לי.

אם העלתם בחכתכם בעל הון, כפי שהבטחתי, אל תתפלאו עם הקולות שישמיע, מעין רופ רופ רופים כאלה, ממש לא אופייניים לדג שלו ציפיתם.המדובר בחזיר כמובן ולכן הקולות האלה.את החזירים ניתן לדוג במתחם הבורסה. מקום נוסף שבו כדאי להטיל חכה, (בין השעות 1230 ל - 1500 ), ליד מסעדת "מול ים", בנמל תל אביב.מאפיין חשוב של החזירים הוא מנהגי הצריכה שלהם.
הם בולסים מהר, ותמיד את כל מה שבהישג יד (או פה, תמיד המכשיר היעיל יותר).באפן יחסי למקומותינו, החזירים די אינטליגנטיים, ואל תתפלאו אם בתופסכם אותו, הוא יצליח לשכנע אתכם, שלמען רווחתכם אתם, עדיף שתחזירו אותו למול ים.
זבובים: שלוחי אללה.
יתושים: חברים של הקרציות אבל סימפטיים יותר, הם עוקצים והולכים, לא נטפלים אלך. ניתן למצוא אותם במשרדי ממשלה ומבני ציבור, וגם קצת בבנקים.
נשרים ותנים:
אוכלי נבלות במוצהר. לאחרונה חברו לעיזים ומתפרנסים בעיקר מאיסוף וטיפול בנו בדרכינו לעולם כאילו טוב יותר. (אבל עובדים עלינו, הוא כנראה לא).
ניתן לאתר אותם באזורי פעילות של הכבשים המתפוצצות, עוסקים במלאכת השלמת הפאזל האישי שלך אם התמזל מזלך, ולא שמעת לעצתי, והיית בקרבת כבשה כזאת בעת שהתפוצצה לה.
הסוריקטה:
טורף קטן וחביב שעוסק בעושק של חקלאים באזורי הלולים במשק. לערינו הוא הגיע בעיקר בגלל חיבתו למצלמות טלוויזיה. ברגע שהסוריקטה מזהה מצלמה, הוא נעמד על רגליו האחריות מול העדשה, מהנהן בראשו, ומלווה את המרואיין באמפתיה שלא הייתה מבישת כומר ווידוי קתולי.
את רשימת המלאי של הספארי האנושי הזה אפשר למשוך עד אין סוף, אבל דיינו. אומר רק במאמר מוסגר, ובחצי לחש, שיש עוד מקומות על פני הגלובוס, שבהם כדי לפגוש את כל החיות האלה, אתה הולך לגן החיות ומשלם עבור זה כסף.
אני תוהה מה עדיף בפרספקטיבה של העתיד הציוני שלנו?
* אני שוקד על כתיבת הגרסא המורחבת. ** שימפנזים הם קופי אדם ולא קופים כמובן.