אני תוצאה

אני תוצאה:

זו אינה הארה, אלא הכרה בעובדה שאומרת, שאם שני אנשים, אימי ואבי במקרה שלי, לא היו חוברים יחד לפני די הרבה שנים, אני לא הייתי כאן כדי ליגע אתכם בהגיגי, שאפילו אני מידי פעם לא לגמרי בטוח שהיתי צריך להעלותם על הכתב.

ומיד אני ממריא באסוציאציה טיפשית נוספת, ושואל את עצמי, אם אבי ואמי לא היו חוברים יחד באחת הלילות ביולי 1945, בבצ'אלמש אשר בדרום הונגריה, אני, כל המכלול, לא הייתי זוכה כלל להימנות אל בין החיים.

לא הייתי כאן באמת, או אולי האיחוד שלי עם תא הזרע של אבי היה יכול להיות במקום אחר לגמרי, נניח בניו זילנד, ואז אפשר שבכלל כל הקללה הזאת של יהדות וישראליות, לא היו מוכללים ברפרטואר האישי שלי, והיום הייתי מתלבט כיצד לנצל את האחו שמול ביתי, ומה לעשות עם הכבשים שמשוטטים בו.

אופס, מה אמרתי, תא הזרע של אבי, בלתי תקין פוליטית, למה להפלות בשלב כזה קריטי את הקולגות הנשיות שלנו?

אולי כי לזה צריך לחכות חודש?

אולי כי המבחר בין הפונדקאים הרבה יותר גדול, כלומר, בשוק אצל אבי היו מיליוני באסטות, בעוד שאצל אמי הייתי צריך לחכות די הרבה זמן בתור, ועוד בלי אוכל ובחושך. (ואפשר שאיזה זרע ערסי היה מפרה אותי מאוחד וחסר ישע עם הביצית , וכל הסיפור שלי היה מקבל תפנית משמעותית ובלתי רצויה לגמרי).

O.K. , בחרתי באבי, FUCK OFF תקינות פוליטית. בדיעבד די ברור שההימור הצליח, כי הנה אני כאן, בועט וצורח.

בעוד אבי ואמי עוסקים במלאכת היצור שלי, אירופה עשנה וחרבה בתום מלחמה הכי מכוערת שעשו בני אדם, אחד למשנהו, והרבה אנשים מחפשים את עצמם, או מנסים לאסוף את השיבורים שלהם, לפאזל חדש, שאותו יגררו למקום "אחר" כלשהו, שבו צלצול השם שלהם יהיה ערב יותר מצלצולו באזנם של מרבית האירופאים.

מי שנולד לצירוף אבסורדי לגמרי (בעיני), כ- "יהודי גאה", לא יודע מה זה להיוולד משהו שלא רצית בו בשום אופן, וגם איש לא ממש שאל אותך ואו הזהיר אותך, שכן בכל הדרך לאשכיו של אבי לא היה ולו שלט אחד בעברית או בכל שפה אחרת, שיזהיר אותי שאני בדרך לאשכיו של יהודי שבעצם גם לא רצה כלל להיות יהודי, בעיקר אחרי כל מה שעשו לו הקולגות ההונגרים שלו, שגררו אותו עד סטלינגרד המרוחקת, כדי לחפור בורות לחיילים גרמנים, שיהיה להם מקום להסתתר בו מאימת הקטיושות של הסובייטים (הי, מוזר, את הכיתוב הזה אפשר לקרוא בשם "אימת הקטיושות", שכן אם נניח שאני כבר היית בסטלינגרד במאגר אצל אבי, הדבר הזה לא מרפה ממני, ורודף אותי עד עצם היום הזה, וכעת זה בעזרתו של נסראללה).

הנה אני משתף אתכם במלכוד של חיי שלעומתו מספר 22 של י'וזף הלר, מתגמד לכדי בדיחה מעיקה של הדוד אולג של ז'קו, שמי שלא שמע את בדיחותיו, לא יודע מה זה בדיחות קרש.

אני נולדתי ליהודי שלא רצה להיות יהודי, אבל בשל יהדותו נגרר בכל זאת לסטלינגרד, כדי לחפור בורות עבור חיילים גרמנים, שהרגו פלוס מינוס 6 מיליון כמוהו, וכל זאת בלי לשאול אותם ואו את האבא שלי. אבי שלא רצה להיות יהודי, שכח לספר לי שאני יהודי, וכך במשך 10 שנים בדיוק, אני הסתובבתי בעולם נטול יהדות לגמרי, ואני מוכרח להודות שהשנים האלה היו ממש שנים לא רעות ממה שאני זוכר מהן כמובן.

אבל כמו כל האגדות, גם בשלי חיכה לי המהפך בשער, ב - 23.10.1956 , התחיל המרד בהונגריה נגד הסוביטים.

מן אינתיפאדה כזאת, אבל ממש שלומיאלית, שלעומתה גם הערבים יצטיירו כמהפכני מופת בתולדות תנועות המהפכה בעולם.
אגב למרות שנשארו לי לא מעט סנטימנטים לאחי ההונגרים - לא מספיק לכדי יצירת "מימונה הונגרית " משלנו, וגם בלי טומי לפיד, זה נראה לא ריאלי יותר, (ובנו היפיוף לא יכול לשמש תחליף בשום אופן) - , הרי עדיין אני צריך לקבוע בשלב הזה, שלמרות שלהונגרים תדמית של לוחמי מופת, צאצאיו של אטילה ההוני וארפד המדייארי, עם ניקח בחשבון רק עובדות היסטוריות, הרי שבכל מלחמה שהם לקחו בה חלק, הצד שהצטרפו אליו הפסיד לגמרי. זה אומר שאני נצר בדרך זו או אחרת לאומה שנחשבת יחד עם האיטלקים לשלומיאלים גמורים בכל מה שקשור לניהול מלחמות.

אני כילד נוצרי לא היית מעורב פוליטית, אבל זה לא מנע מן המהפכה לנחות עלי בכל זאת, בדמותו של שכני לאיוש, בן גילי ואולי קצת מבוגר ממני, בנו של הרוקח בבלוק שלנו, שבהיררכיה החברתית של הבלוק, נפל במעט ממני ומאחי, שהשתייכנו לאליטה המקומית, בשל משרתו הבכירה של אבי בממשל ההונגרי הקומוניסטי, (וזה למרות שאבי מסיבות אידיאולוגיות סרב להצטרף למפלגה הקומוניסטית, אבל זה סיפור לקצת אחר כך).

לאיוש שהיה גבוה ממני, ניגש אלי בחצר ביתנו המשותף, במהלך משחק שגרתי של יום יום, והכניס לי מוחטא ירוקה וצמיגה שפגע באזור שבין עין שמאל לשורש החוטם, ואמר לי שתי מילים מכוננות לגמרי: "יהודי מסריח".

למי שלא שמע את הצרוף המופלא הזה אף פעם, ראשית אני מאחל לו שגם לא ישמע אף פעם, אבל שינסה לדמיין שבשביל ילד נוצרי עליז, שחייו היו אחלה והתנהלו פחות או יותר בהתאם לכל צפיותיו, זה היה אירוע בגודל של המבול, חורבן יריחו, סדום ואמורה, וכל מכות מצרים וכל האסונות שאני מכיר ארוזים יחד.

אחי הקטן, שהיה יחד איתי בחצר זכה לאותו טקס.

אני יכול לקבוע בוודאות כיום, שעולמי חרב עלי ברגע זה, ולקח לי לשקם אותו הרבה מאוד שנים, אולי עד עצם היום הזה, ואני לא לגמרי בטוח שהשיקום הצליח משו.

עלינו הביתה, המומים עם מוחטות, ושאלנו את אמא שלנו: למה?

כלומר מה לנו, לילדיו של ישו, שהקפידו קפדנות יתר לחגוג את חג המולד (דווקא אהבתי), את הפסחא ושם משפחתנו כשם האציל ההונגרי שאחראי על אורוות המלך, ומה לנו, ולמוחטא הזאתי.

קשה לי לשחזר את פניה של אמי, אבל נדמה לי שהיא לא לגמרי יצאה מגדרה, לא מכעס ולא מעלבון, כלומר, די בשוויון נפש, הנחיתה עלי את הבשורה שאמנם זה נכון, יהודים אנחנו.

אני זוכר רק שבהתחלה לא עיקלתי. באופן הכי אובייקטיבי לא היה לי מושג יהודי מה הוא, למעט מידע קלוש שהסתכם בזה שגם אני כמו כל חברי בכיתה, הצקתי לילד היהודי היחיד (הגלוי ), שהיה שם, והאמנתי לאור זאת, כי להיות יהודי זה לא משו, ובוודאי לא נכלל ברשימות של המתנות שאתה מבקש שאלוהים ייתן לך לפני שאתה הולך לישון בלילה.

אני גם חושב שבאותו לילה, במסגרת נסיון השיקום האישי שההתחלתי בו, נפרדתי מאלוהי הנוצרים, וגמלה בי החלטה מכוננת, לא לאמץ שום אל בעתיד בשום תנאי.

בסופו של דבר, דבר הוביל לדבר, ואחרי כמה חדשים, החליטו הורי לעלות ארצה.

עם מזוודה אחת, מלאה בנקניקים הונגרים (HERTZ, אין שני לו), וחרב הוסארים (חיל הפרשים האוסטרו הונגרי), שאני ואחי סירבנו להיפרד ממנו, עלינו על הרכבת, בדרך למילאנו.
בגבול היוגוסלבי, בתור בונוס על תרומתנו לאומה ההונגרית המהוללת, בבדיקה האחרונה, החרים המוכס את החרב, ובמעשה זה, יותר מבמוחטא, מחה אצלי כל סנטימנט (כמעט), לבני עמו, והותיר אצלי חור שחור גדול מאוד, ששום מולדת חדשה לא מצליחה עד עצם היום הזה למלא אותו בתוכן.

את הפרק הזה אפשר לסכם כך:

אני תוצאה של אירוע , לגמרי שגרתי, בו אבי שגל את אמי, ובמקרה היא בדיוק בייצה אז, ואני, (או החצי ממני), ללא שום שליטה, אני מודה, עמדתי במיקום יחסי בתור שאפשר לי להגיע ראשון אל הביצית, ואולי לראשונה ולאחרונה בחיי (החצי ממני), קצת גם התמרפקתי , והתאחדתי עם הביצית והתחלתי במסע ארוך ומיגע, שאני רק יכול לקוות שסופו לא נראה באופק.
אני גם תוצאה של מוחטא אחת ירוקה וצמיגה, של ילד שהיה חבר שלי עד לאותו רגע, והפך את עורו בכלום זמן, רק בגלל שחשב שאני מאמין באלוהים אחר משלו.
לא רק שהוא טעה בגדול, אלוהנו היה אותו אלוהים בדיוק, אלה שבמוחטא הזאתי, הוא ניתב אותי באחת לנתיב אתיאיסטי, ועל כך אני מודה לו למרות שבכללי, אני לא מונה אותו בין הטיפוסים החיוביים שפגשתי בחיי, והיו רבים כאלה.
אני חושש שהסיפור הזה נשפך ממני, עם קשר מסוים ליום הכיפורים, שגורם לרחובות שסביב ביתי להדמות לקבר.
השקט הבלתי נסבל הזה, בעיניו של יצור אורבאני כמוני, גרם לי להיות קצת סנטימנטלי.
היו שלום ויום כיפור שמח (שאולי ישמע קצת פחות מנוכר לאור המידע הנוסף ששחררתי). התמונה למעלה: The Magyars lead by Árpád are crossing the Carpathians - a detail of Árpád Feszty and assistants' canvas (Ópusztaszer National Memorial Site, Hungary)