"וזו הסיבה שאני אוהבת את ארצי. בדרכי הקטנה ניסיתי להחזיר מעט למדינה שנתנה לי כל כך הרבה"
מישל אובמה, 25.08.08
יש רגעים מכוננים בחיינו, שחולפים בלי שנבחין בהם.
שנים אחרי זה נשחזר את הרגע הזה, בזיכרון מטושטש כמו התמונה של הסבא רבא שלי בסלון ביתי, שנמוגה לאט לאט מנייר הצילום השחור לבן, ונשאר שם רק סילואט של סוס ורוכבו במדי קצין בצבא האוסטרי-הונגרי ב-1914, באחד הימים בראשיתו של מלחמת העולם הראשונה.
יש רגעים מכוננים מסוג אחר, שמלווים בתופים ומצילתיים, משהו שמזכיר קצת קטע מוסיקלי בומבסטי של ריכארד שטראוס, נגיד מיצירה סימפונית כמו: "כה אמר זראטוסטרא", שבהם מימדי הדרמה מגיעים לשיאים שלא מותירים כל ספק כי הרגע שעברת, ישנה את חייך.
יש רגעים מכוננים מסוג שלישי, מן סינתזה של הקודמים, אתה מודע להם ברגע שהם קורים, אבל אין תפאורה ואין מצילתיים, במירב, דמעות יציפו לך את העיניים, ורגש חמים של תחושות מחניקות קצת יציפו את הגוף שלך. אתה מוחה את הדמעות, לא בוכה ולא מתייפח, אבל אתה יודע כי ברגע זה עברת שינוי שבזכותו, ואולי לחובתו, דברים בעולם שלך יראו אחרת.
רגע כזה עברתי אתמול, במהלך השידורים המייגעים קמעה שליוו את נצחונו המדהים של אובמה.המצלמה בערוץ עשר נדדה לקניה, עשרות שחורי עור, לבושים בכל צבעי הקשת, רקדו שם את הריקוד האפריקאי המיוחד הזה, שמחבר את כל השבטים שם. (אולי הדבר היחיד שמאחד את כולם, המכנה המשותף שהוא לא מספיק משותף למנוע את כל ההרג, אבל מספיק כדי לרמוז שבעתיד, מתי שהוא כל הגזע הדפוק הזה יתעלה מעל עצמו ויתפוס את המקום שהוא ראוי לו במשפחת הגזעים האנושיים על פני הגלובוס).
נשים, גברים וילדים, התקדמו בצעדי הריקוד המיוחדים האלה, ללא מוזיקה אבל במקצב אחיד, כאילו הצמרת של מנצחי העולם מכתיבים להם את הקצב.הם רקדו והתקדמו, לא הוציאו הגה, רקדו, והתקדמו, לא חייכו אפילו, אבל בתוך הריקוד הזה היו מאות שנים של סבל, מהולים בגאווה שרק באותו רגע הבחנתי בה, גאווה כי ארצם מוכת החולי והעוני, המדינה הפרימיטיבית הזאתי, שרק לפני חודשים ספורים נטבחו בה אלפים בגלל מחלוקת שבטית ארוכה מנצח, העניקה לעולם אדם אחד רזה, גמלוני וחייכן, שכל התקוות שלנו, של העולם המערבי הלבן, מרוכזות בו כרגע.
רק הוא, אולי, יוכל לחורבן שהמיטו עלינו בני הגזע הלבן והמוכשר הזה, שביחד עם הכישרון בורכו גם בקללה נצחית, שנקראת תאוות בצע.
או- במה.
מישל אובמה, 25.08.08
יש רגעים מכוננים בחיינו, שחולפים בלי שנבחין בהם.
שנים אחרי זה נשחזר את הרגע הזה, בזיכרון מטושטש כמו התמונה של הסבא רבא שלי בסלון ביתי, שנמוגה לאט לאט מנייר הצילום השחור לבן, ונשאר שם רק סילואט של סוס ורוכבו במדי קצין בצבא האוסטרי-הונגרי ב-1914, באחד הימים בראשיתו של מלחמת העולם הראשונה.
יש רגעים מכוננים מסוג אחר, שמלווים בתופים ומצילתיים, משהו שמזכיר קצת קטע מוסיקלי בומבסטי של ריכארד שטראוס, נגיד מיצירה סימפונית כמו: "כה אמר זראטוסטרא", שבהם מימדי הדרמה מגיעים לשיאים שלא מותירים כל ספק כי הרגע שעברת, ישנה את חייך.
יש רגעים מכוננים מסוג שלישי, מן סינתזה של הקודמים, אתה מודע להם ברגע שהם קורים, אבל אין תפאורה ואין מצילתיים, במירב, דמעות יציפו לך את העיניים, ורגש חמים של תחושות מחניקות קצת יציפו את הגוף שלך. אתה מוחה את הדמעות, לא בוכה ולא מתייפח, אבל אתה יודע כי ברגע זה עברת שינוי שבזכותו, ואולי לחובתו, דברים בעולם שלך יראו אחרת.
רגע כזה עברתי אתמול, במהלך השידורים המייגעים קמעה שליוו את נצחונו המדהים של אובמה.המצלמה בערוץ עשר נדדה לקניה, עשרות שחורי עור, לבושים בכל צבעי הקשת, רקדו שם את הריקוד האפריקאי המיוחד הזה, שמחבר את כל השבטים שם. (אולי הדבר היחיד שמאחד את כולם, המכנה המשותף שהוא לא מספיק משותף למנוע את כל ההרג, אבל מספיק כדי לרמוז שבעתיד, מתי שהוא כל הגזע הדפוק הזה יתעלה מעל עצמו ויתפוס את המקום שהוא ראוי לו במשפחת הגזעים האנושיים על פני הגלובוס).
נשים, גברים וילדים, התקדמו בצעדי הריקוד המיוחדים האלה, ללא מוזיקה אבל במקצב אחיד, כאילו הצמרת של מנצחי העולם מכתיבים להם את הקצב.הם רקדו והתקדמו, לא הוציאו הגה, רקדו, והתקדמו, לא חייכו אפילו, אבל בתוך הריקוד הזה היו מאות שנים של סבל, מהולים בגאווה שרק באותו רגע הבחנתי בה, גאווה כי ארצם מוכת החולי והעוני, המדינה הפרימיטיבית הזאתי, שרק לפני חודשים ספורים נטבחו בה אלפים בגלל מחלוקת שבטית ארוכה מנצח, העניקה לעולם אדם אחד רזה, גמלוני וחייכן, שכל התקוות שלנו, של העולם המערבי הלבן, מרוכזות בו כרגע.
רק הוא, אולי, יוכל לחורבן שהמיטו עלינו בני הגזע הלבן והמוכשר הזה, שביחד עם הכישרון בורכו גם בקללה נצחית, שנקראת תאוות בצע.
או- במה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה