בחיבורים קודמים רמזתי כי החברה הישראלית מכילה כמה מוקשים מובנים, אשר מפריעים לה לתפקד באורך תקין, ומאימים על עצם קיומה בעתיד. בעיקרו של דבר מדובר בהעדר מחנה משותף קוהרנטי מספיק, בכדי לאחוז אותנו כישות חברתית עצמאית לאורך זמן.
החברה הישראלית ייחודית באספקט זה מכמה בחינות. בנוסף "לגילה" הצעיר, היא חברה הטרוגנית, שמכילה קבוצות בעלות מאפיינים אתניים שונים. הקבוצות האלה התמזגו לתוך הישוב הוותיק במחצית הראשונה של המאה ה-20, לפני שזו הצליחה לגבש אג'נדה משותפת, ומה שאחז את כולם יחד, ואוחז עד לעת האחרונה, זה הסיכון החוץ חברתי לעצם קיומן של כל הקבוצות האתניות,שמאוימות על ידי אויב משותף, שמצהיר באורך גלוי, כי בכוונתו להשמידנו.
בדרך כלל בחברות הגירה אחרות בעידן המודרני (אמצע המאה ו - 20 ואילך). המהגרים מגיעים לתוך יחידה חברתית הומוגנית, שמסוגלת להתמודד בהצלחה עם הקבוצות האתניות השונות שמתמזגות לתוכה, ללא זעזועים גדולים, ומבלי שהחברה הקולטת תושפע באורך משמעותי ותשנה את פניה. בדרך זו, היחידות האתניות החדשות, אמנם מנסות לשמר את המאפיינים האתניים הייחודיים שלהם, אבל מגמה זו מתגמדת לאומת הרצון הכללי של המהגרים, להיות דומים ולהתמזג בחברה הקולטת. כדי שתהליך הקליטה יתנהל באופן כזה, החברה הקולטת צריכה להיות גם גדולה באופן משמעותי ממספרם הכולל של המהגרים שנוהרים אליה, והיא צריכה להיות גם הומוגנית וקוהרנטית מספיק, כדי לעמוד מול הלחצים והזעזועים התרבותיים, חברתיים שתהליך הקליטה תומן בחובו.
לא כך הדבר אצלנו.
האג'נדה ה"עוברית" משהוא של הישוב הוותיק בארץ ישראל המנדטורית, התבסס בעיקרו על הסוציאליזם האירופי והציונות הסמי קולוניאלית, (שהייתה מקובלת עדיין במחצית הראשונה של המאה ה – 20), אולם היישוב טרם הצליחה להתגבש לכדי יחידה הומוגנית קוהרנטית לפני תחילתה של העלייה המונית בשנות ה-40 המאוחרות של המאה הקודמת. גלי העלייה הראשונים לארץ ישראל היו אמנם שונים במוצאם האתני, אבל לכולם הייתה אידיאולוגיה משותפת. זה היה עשוי להספיק כדי ליצור חברה קוהרנטית בעתיד, אבל לצורך כך היו דרושים כמה דורות, והתהליך נקטע באיבו בעקבות אירועים היסטוריים מכוננים כמו מלחמת העולם השנייה, השואה, השינויים הגיאופוליטיים בעולם (כגון סוף השלטון הקולוניאלי הלבן), היווצרותן של מדינות לאום חדשות והתנועות הלאומיות האוטונומיות בארצות עם חלוקה אתנית מורכבת.
גם המלחמה הקרה והשלכותיה על אזורנו, שחולקה בין המעצמות לאזורי השפעה דיכוטומיים, הקשו על ההתנהלות "דמוגרפית טבעית" שהייתה אופטימאלית ליצירת יחידה חברתית קוהרנטית, וטבע פעולות חרום בקצב מואץ.
לתוך הסערה הגיאופוליטית הגועשת הזאת, הוטלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל המנדטורית.
בנוסף לסערה ברמה הגלובלית, היא הייתה צריכה להסתדר וגם להמציא את עצמה כמדינה יהודית עצמאית למול פרובלמתיקה גיאופוליטית לוקלית, שהתבטא כמובן בחוסר רצונם של תושביה הערבים של ארץ ישראל לקלוט את מאות אלפי הזרים בקרבם.
כדי לעמוד מול הלחצים הדמוגרפיים של התושבים הערבים של ארץ ישראל המנדטורית, (עם רוח גבית של מדינות ערב השכנות), הנהגת הישוב הבינה כי ללא הגדלה ניכרת של מספרם הכולל של היהודים בתחומי המדינה בראשית התהוותה, המפעל הציוני לא יצליח לשרוד.
הצורך להביא לכאן את יהודי העולם היה לצורך קיומי ראשוני.
מדינת ישראל פתחה את שעריה בפני יהדות העולם, והנהירה לכאן החלה.
המהגרים החדשים היו שונים במהותם מן המהגרים של גלי העלייה במחצית הראשונה של המאה ה - 20. הם לא היו אידיאליסטיים ומניעיהם לעלות לישראל נבעו מצורך פרקטי בילטראלי שלהם ושל ושל הישוב הוותיק. בנוסף להעדר בסיס אידיאולוגי משותף של העולים, הם נחלקו מבחינת המסורת, הדת והתרבות גם כן.
השוני היה רב, אבל לעולים נעדרי האידיאולוגיה מארצות אירופה היה בסיס תרבותי משותף עם הישוב הוותיק. לעולים מארצות ערב לא היה גם את זה. ההבדל המובנה הזה היה המקור ליכולתם של הראשונים להיטמא בחברה הותיקה ללא קושי יחסי מחד וחסם את הדרך בפני הקבוצה השנייה מאידך.
השילומים מגרמניה לעולים מארצות אירופה, הגדילו את הפערים גם בתחום הכלכלי, והניחו את הבסיס למעמד הביניים הישראלי שהיה אשכנזי בעיקרו בשנותיה הראשונים של המדינה. (הורכב בעיקרו מן הישוב הוותיק ומקבלי השילומים מגרמניה).
המגמה האנטי סוציאליסטית בעולם המערבי, שהובל על ידי צייד המכשפות שהתנהל נגד הקומוניסטים בארצות הברית, חלחל באיטיות לחברה הישראלית, שהשתנתה והתגלגלה לחברה קפיטליסטית.
גילוי הפשעים של סטאלין, ומחיר הקומוניזם בגוש הסובייטי, קיררו את הלהט של מעט הסוציאליסטים שנותרו במדינתנו, ובססו את עלייתו לשלטון של מפלגה ימנית ליברלית (יודגש כי המינוח ליברלי מתייחס לתחום הכלכלי בלבד).
התפרקות ברית המועצות והגוש המזרח אירופי, סימן את סופן של המשטרים הסוציאליסטיים בעולם.
התהליך הזה לא פסח כמובן על ישראל שתלותה במחצית השנייה של המאה העשרים בארצות הברית (כלכלית, אסטרטגית וביטחונית), הייתה מוחלטת.
למרות ניסיונות חברתיים נואשים (האינטגרציה), הפער בין עולי המזרח לעולי המערב, שהתמזגו בישוב הוותיק ללא קושי, הלך וגדל. הדור השני והשלישי של העולים מארצות המזרח סחב איתו את ה"פיגור" ובמובנים מסוימים אף הגדילו אותו. מנהיגים ציניים ואופורטוניסטים נצלו את הפערים ורכבו על גלי הקנאה והשנאה שליבו לביסוס מוקדי כוח פוליטיים חדשים והרסנים.
הסיכוי של מדינת ישראל ליצירת חברה קוהרנטית והומוגנית הלך ופחת ואולי התבטל לנצח.
כך עלה הליכוד לשלטון ונולדה מפלגה אתנית בשם ש"ס, שחרטה על דגלה את הנצחת הקיפוח והפערים ששמשו כמקור היחיד לכוחה וההצדקה היחידה לקיומה. (מנהיגי המפלגה הזאת פועלים בהתמדה להנצחת הפיגור והגדלת הפערים בין שני הגושים האתניים, באמצעות טיפוח הבערות והעוני, בנוסף לחיבור המצבעים שלהם לעטיני מוסדות המפלגה הממומנים על ידי כלל אזרחי המדינה באורך פרדוקסאלי משהו).
בעקבות כשלון האינטגרציה, ההנהגה החדשה של המדינה המציאה מונח חדש, ה"הפליה המתקנת".
ה"מתקנים החברתיים" החדשים שהטמיעו את המגמה החדשה בחוויה הישראלית, עשו הכל כדי לפגוע ולפוגג את האליטות שמשלו בארץ.
בסביבה החברתית העוינת הזאת, זזו האליטות הצידה ופינו את המקום להנהגה חדשה שחרטה על דגלה את הבידול, הפיגור (לוונטיניזציה של המדינה) והאופורטוניזם כיעד.
הניצחון הסוחף ב - 1967 והשאננות בעקבותיה, אפשרו לכאורה וויתור מוחלט על אידיאולוגיה וכל המגבלות האתיות הייחודיות של החברה הישראלית הוסרו והושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה.
הטראומה של מלחמת יום כיפור נשכחה בכלום זמן והתחלפה באווירה האופורטוניסטית אתנוצנטרית (במובן הלאומני, קונספט העם הנבחר), שהפכה לדומיננטית בקרב רובנו.
ההמונים החליפו את השלטון הסוציאליסטי שמאלני בארץ והעבירו אותו לידיו של מפלגה שמרנית לאומנית כוחנית וליברלית בפן הכלכלי (מאין קפיטליזם עוברי בעצם).
במקום החלוצים של ראשית המאה, תנועת ההתיישבות עברה מטמורפוזה, וגלמי המתיישבים הוותיקים הפכו לפרפרי ההתנחלויות בגדה המערבית ובעזה.
ההבדל בין השניים גדול, הגולם לפחות נאחז במקום ומתפתח ממאגר אנרגיה עצמי בתוך הביצה, הפרפר מכסה שטח, הוא מנהל אורך חיים פרזיטי ומשתמש בצוף שהקרקע מניבה באמצעות הצמחים שנאחזים בקרקע.
אם עד תחילת שנות השמונים, היה סיכוי קטן לחיים משותפים, זה לצד זה שלנו ושל האוכלוסייה הערבית בשטחים (שכן כולה החלפנו כובש זר אחר בסך הכל, המצרים והירדנים בהתאמה), הרי שבהתיישבות החדשה בקרבם, איימנו על הערך החשוב ביותר בעיניו של חקלאי, הקרקע. החברה הפלסטינית הגיבה בהתאם, והתחילה התקוממות עממית נרחבת שהפכה את החיים בשני צידי הקו הירוק לבלתי נסבלים לשני הצדדים. (קרוב לוודאי שהפלסטינים היו מתקוממים מתאי שהוא בעתיד, אבל תנועת ההתנחלות החישה את התהליך ואינטיפדה תפסה אותנו בלתי מוכנים, עם התחתונים למטה. בתהליך ממושך, היה סיכוי סביר להיווצרות מנגנונים וולונטריים ממותנים לפתרון הקונפליקט, בתוך התגוששות ומלחמה ללא הכרעה אפשרית לטובתנו בעצם, הפערים גדלים והעמדות מקצינות).
למרות ההתגוששות הממושכת עם הפלסטינים, הציבור הישראלי על הנהגתה הכושלת, אינה רואה בפלסטינים איום קיומי. השאננות בעקבות מלחמת ששת הימים עדיין דומיננטית. כל הכשלים שבאו אחר כך במובן הצבאי, כגון מלחמת יום כיפור ושתי המלחמות בלבנון, שלא נגמרו בניצחוננו , לא שכנעו את הציבור ואת ההנהגה הפוליטית שצריך שינוי אסטרטגי, ושאולי משהו קרה לחוסן האגדתי שלנו.
אגב, מה שאנחנו לא הבנו, מבינים הפלסטינים. האסטרטגיה שלהם מתאימה את עצמה למציאות המשתנה, של ישראל חלשה ומפולגת. חברה כזאת צריך להתיש, לא להתאמת איתה חזיתית, אימות כזה מיותר לגמרי.
מאידך החברה הישראלית ברובה מתבססת על הקונספט הארכאי שרק בחרב נוכל להתקיים כאן. הקונספט הזה היה שגוי פעם, אבל כיום הוא קטסטרופלי.
הכוח הפלסטיני עולה מידי יום, ביחס ישיר להתדרדרות שלנו. התחום היחיד שבו הייתה לנו עדיפות על הפלסטינים, טכנולוגיה וחוסן אתי (אתיקה), מתפוגג עקב מגמת הלוונטיניזציה ששולטת בארץ.
למרות כשלים זמניים, כגון הפיצול הזמני בין עזה לגדה, ובין חילוניים לדתיים, החברה הפלסטינית היא חברה הומוגנית וקוהרנטית ביסודה.
בנוסף לנתוני היסוד האלה, זו חברה אידיאליסטית, עם מטרות על שמקובלות על מרבית בני העם הפלסטיני. המטרות האלה נשגבות מספיק כידי שרוב הפלסטינים יסכימו לוויתורים מפליגים ביום יום, על מנת להשיגן בעתיד, גם אם העתיד הזה לא נראה לעיין.
לעומתם החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית, נטולת אידיאולוגיה, נהנתנית שאינה מוכנה ל - 10% מן הוויתורים והאתגרים שהחברה הפלסטינית עומדת בהם בשגרה. (בואו נבחן את התגובה שלנו לכמה טילים מיושנים של העיראקים לפני 17 שנה, תל אביב התרוקנה מתושביה, והחיים במדינה שותקו בימים הספורים של הלוחמה שהתנהלה הרחק מן הגבולות שלנו. במלחמת לבנון השנייה, אמנם עם קורבנות בנפש, נכנסנו להיסטריה, והפכנו את הממשלה הנבחרת לממשלת צללים רדופה על ידי וועדות חקירה ואוכלי נבלות בתחפושת של עיתונאים דורשי נקם ורייטינג).
עקב טיפוח הפלורליזם, החברה הישראלית של היום פחות הומוגנית ממה שהייתה לפני 50 שנה.
גם כאשר האידיאל היחיד הכזיב, הכסף, לא ממש משתנה משהוא בסדר העדיפויות שלנו.
כיאה לחברה נהנתנית, אנחנו עסוקים בכל השולי בחיינו. העיתונים שלנו דנים ברכילות ווירטואלית בבולטות גדולה יותר מאשר במצוקת היום יום שלנו. תוכנית טלוויזיה חלולה ומזיקה (האח הגדול), מרכזת את הדיון הציבורי בעוד בסביבה הקרובה והרחוקה שלנו מתנהלת מהפכה שעשויה להביא לחיסולינו.
המדינה מתנהלת ללא הנהגה חודשים (בעצם שנים, אבל כעת זה דה-פקטו). המצב הזה לא מזיז לאיש בציבור, ובין מובילי הדעה רק מתי מעט מרימים גבה וקורים להתנהלות אחרת. השאננות בעקבות מלחמת ששת הימים, חיסלה את תחושת האיום בעיני רובנו.
בכך אבדנו את הדבק היחיד למעשה שאחז אותנו כאומה עם זיקה משותפת. (הפחד מהשמדה קולקטיבית מבחוץ).
המרחק בין שני המחנות האתניים גדל כל הזמן, וכך גם האנטיגוניזום בינם. השמצות הדדיות פומביות הפכו לעניין שבשגרה, לבון טון. (הפרידמנים נגד הבובלילים).
הצד הפגוע כביכול ( היהדות המזרחית), עושה הכל כידי להנציח את הפגיעה כי זה מקור כוחה (בעינה), ודרכה היחידה לקחת את ההובלה של האומה הישראלית, (לען בדיוק, איש מהם לא ממש יודע) . היא נאחזת ומבליטה את ההבדלים האתניים על ידי החייאה מלאכותית של מסורות ותרבויות מארצות המוצא.
הציבור המזרחי הטיף שנים להקרבת ערכי התרבות המערבית על מזבח הלוונטיניזציה של הישות הישראלית על כל המכלולים שבה.
היהדות האשכנזית, אכולת רגשי אשמה גנטיים של 2000 שנות רדיפה ופוגרומים, לא נכנסת למשחק הזה, ובוחרת בחלופות שבעיקרן התעלמות ופינוי של הבמה הציבורית והפוליטית שהופכת בהדרגה למגרש המשחקים של האספסוף.
ישראל מתחילה להדמות במובנים רבים למדינה אפריקאית.
כמו שם גם פה הפערים האתניים גוברים על האינטרס הקולקטיבי, שהיה אמור להתבסס על הלאום הישראלי, שלא מצליח להכות שורש אצלנו. השחיתות פושה בכל, במימדים אפריקאים.
הדמוקרטיה נוטה לכוון של משטר אוליגרכי, כמו במדינות העולם השלישי.
המנגנונים הביורוקרטים שאמורים לשרת את האזרח צמחו למפלצות שמשרתות את עצמן ומפריעות להתנהלות ציבורית תקינה.
הדת הופכת בהדרגה לדומיננטית על חשבון הערכים החילוניים שהיו מאפשרים בעתיד בניה של לאום חדש שכל כך נחוץ לנו.
בנוסף למתח הבין עדתי, מתפתח מוקד חיכוך חדש בין דתיים לבין חילוניים. החרדים מתחילים לכרסם בסטאטוס קוו שהושג במשך דורות ואפשר חיים סבירים של שני הגושים ללא חיכוך טורדני מדי. מגמה זו קשורה באופן ישיר לגידול היחסי של הדתיים בכלל האוכלוסייה. למרבה האבסורד, דווקא החילוניים, משלמי המיסים והציבור העמל בחברה הישראלית מממנים את הריבוי הטורדני בקרבם.
הציבור הערבי בתחומי הקו הירוק עובר תהליך של בידול והקצנה גם כן. אם לפני שני עשורים עוד אפשר היה לקוות ליצירת מחנה משותף בייננו, שיתבסס על רווחה כלכלית וקדמה אוניברסאלית, הרי כיום בעקבות הנצחת הפערים והמגבלות האתניות פוליטיות של הציבור הערבי בארץ, מרביתם מזדהים עם הציבור הפלסטיני בגדה ובעזה ושואפים לחבור אליו בעתיד.
שיטה פוליטית הרסנית שלא השתנתה במהותה במשך שישים שנות קיומנו, מחבלת בכל הזדמנות ביציבות הפוליטית בארץ ואינה מאפשרת רצף שלטוני העולה על תקופה של שנתיים פלוס מינוס.
התחלופה המוטרפת של המערכת השלטונית בארץ אינה מאפשרת תכנון לטווח ארוך. יותר מכך, הזמן הקצר עד כדי אבסורד של שר בתפקיד, אינו מאפשר פתרון יעיל של בעיות שוטפות. המדיניות שמשתנה בהתאם לגחמות פרטיקולאריות של פוליטיקאים ועסקני ציבור בינוניים ומטה, פוגעת בתפקוד השוטף של מעט המשרדים הפונקציונאליים במקומותינו, אלה שקיומן הוא קריטי לניהול המדינה ולא המשרדים הפיקטיביים שהוקמו כפתרונות ציניים כידי לקנות שקט של מנהיג מפלגה איזוטרית לזמן קצוב כאמור של כשנתיים. בפן הרסני נוסף, התחלופה הזאת מאפשרת הסרת אחריות מקובעי המדיניות במשרדים השונים. אין מצב שבו קובע המדיניות, השר והצוות הבכיר יצטרך להתמודד עם תוצאות הרות אסון של מדיניותם, שכן עד שאלה יבשילו למציאות הוא כבר יכהן במשרד אחר ויזרע שם הרס.
הפלורליזם וההטרוגניות של החברה הישראלית באים לביטוי הכי בולט במפה הפוליטית. על אף שלמעשה יש בארץ בעשרות השנים האחרונות שלושה גושים פוליטיים גדולים, (בעת האחרונה זה נראה יותר כמו שניים), המפה הפוליטית מתחלקת לעשרות יחידות מפלגתיות, שיתרונן היחיד ברמת המקרו היא ביכולת ההרס שלהן בעת המו"מ הקואליציוני.
הזילות של המערכות הפוליטיות שלנו הגיעו לשיא לפני ובמערכת האחרונה, שבו חבורה של קשישים סניליים ללא אג'נדה ויכולת הגיעו לשבעה מנדטים.
המצב הפוליטי כיום הוא בבועה מחרידה של המציאות ההרסנית אליה התדרדרנו.
בעת המשבר הגדול ברמה הגלובלית מאז מלחמת העולם השנייה , במהלכה חוסל שליש מעמינו, פוליטיקאית חסרת ניסיון וקופצנית, מפילה את המערכת השלטונית בארץ ומשחקת לידיו של יריבה הפוליטי (מי שעשוי בעיני להחיש בפזיזותו ובחוסר האחריות שלו את סופנו), בגלל שנשבר לה ממשא ומתן מחליא עם מפלגות סחטניות שבראייתן אין אופק קולקטיבי רק מציאות מגזרית פרטיקולארית.
בעת שבו הכללים הגלובליים עשויים להשתנות עד בלי הכר, והתומכת הגדולה והיחידה שלנו. ארצות הברית הולכת לאבד את ההגמוניה שלה בעולם, וכן את יכולתה המסורתית לחץ אותנו מאבדון, כפי שעשתה זאת במלחמה הארורה הזאת ב - 1973, המערכת הפוליטית שלנו עסוקה במערכת בחירות מיותרת נוספת.
אני מניח שהסקירה הזאת אינה לוקה באופטימיות יתר.
אם זאת אני מזמין כל טיעון אלטרנטיבי שישכנע אותי באמצעות פרמטרים רציונאליים אוניברסאליים, שאת המצב שלנו כאומה, אפשר לראות אחרת.
כמובן איני טוען להגמוניה על ההיגיון, סביר שיש עוד כמה אנשים במקומותינו שהתברכו ביכולות טובות משלי בתחום זה. אני רק מלין על כך שקולם לא נשמע, והשאננות פושה בארצנו.
אני מלין על כך שאנחנו לא יוצאים לכיכרות וצועקים בקול גדול את מה שחלקים בלתי מבוטלים בציבור שלנו חשים בתוך הבטן. אם לא בשבילינו, אז לפחות בשביל ילדינו ונכדינו, הם לא אשמים בברדק שחוללנו כאן, אנחנו כן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה