יום שישי, 28 בנובמבר 2008

בצהרי יום, דו קרב בשחקים. (או דנקנר ואני בגן עדן).

לעתים טוב שנערוך חשבון נפש.
מאחר וזמן יש לי בשפע, ומאחר וליריבי הווירטואלי נוח-לי דנקנר, בקושי יש זמן לנשום, החלטתי לתרום לו מזמני, ולעזור לו בחשבון הנפש, ולעשות לשנינו אחד משותף, כאשר התפאורה לשם כך, הוא שערי גן עדן.
אז הנה דנקנר ואנוכי מגיעים בתוקף הגורל לספסל הממתינים, וכמו אצל רופא השיניים, שנינו קצת חוששים. וכבר כאן ניתן לקבוע בוודאות גמורה שיש הבדל גדול בין הסיטואציות במציאות לזו הוירטואלית. בעוד שקרוב לוודאי, שלי אין סיכוי לפגוש ברופא השיניים של דנקנר, הרי ספסל הממתינים שם הוא משותף לשנינו.
הבדל נוסף בין המקום הזה לבין חדר ההמתנה של רופא השיניים, הוא העדרם המוחלט של ז'ורנלים ארכיאולוגיים. (אגב, אף פעם לא הבנתי את הקמצנות הזאתי של רופאי השיניים, למרות המיליונים שהם מרוויחים עלינו, הם לא מוכנים להשקיע כמה לירות בחידוש חומר הקריאה שהם משאירים לנו, כאילו מעשיה של נינט, לפני 4 שנים נניח, הם בדיוק המזור לחשש ופחד המוות שאוחז בנו למשמע צליליה של מכונת הקידוח בחדר הסמוך).
במקום חומר הקריאה מסורתי שהורגלנו בו במקומות כאלה, יש כאן בילבורד ענק, למעשה קיר שלם מולנו, עליו רצות שורות של טקסט, מאין הוראות שימוש בחדר זה, והכנה למפגש עם הסלקטור.
בעוד שנינו עסוקים בקליטה ועיבוד נתוני הטקסט שרצים מולנו, אנחנו מגניבים מבט, אחד לעברו של השני, ומנסים הכל, שהשני לא יבחין בנו. כבר בשלב זה יש הבדל בין הפגישה הזאת, לבין מפגש קודם ב"מול ים" נניח, בעוד ששם דנקנר כלל לא הבחין בי, כאן לפתע הוא מקדיש לי מבטים אינטנסיביים. אני תוהה מה עובר בראשו של המיליארדר. אני מניח שהוא מבין שפרנסה לא תצא לו מזה ( או ממני), ולמרות זאת, אני מבחין כי כל מבט שלי הוא סימולטני לשלו, ואנחנו שולחים מבטים האחד בשני, בקצב ובאופן שמזכיר מפגש בתולי בין הכוסית של הכיתה, לחתיך האולטימטיבי.
פתאום הבילבורד עוצר על שורה בודדת: "הכינו בראשכם מאזן של מעשים טובים ומעשים רעים, חל איסור מוחלט על שימוש בחומרי עזר, על המועמדים להשתמש בזיכרונם בלבד, הרמאים יפסלו על הסף".
מיד אני חושב לעצמי, זה לא הוגן, למה להפלות אנשים עם זיכרון חלש, אבל אני מבחין שכאן הזיכרון מתנהג אחרת, ההבדל מרגיש קצת כמו ההבדל בין זיכרון הרום והרם (ROM-RAM), של המחשב האישי, כאשר ברום יש לך את כל החומר, (או הביוגרפיה האישית שלך), וכל מה שאתה צריך לעשות זה "גזור והדבק" לשתי עמודות EXCELL, מעשים טובים ורעים", בזיכרון הרם.
אני מנסה, IT'S A PIECE OF CAKE, זה עובד אחלה, בנוסף, אתה לא יכול לטעות במיון המעשים, שכן אם תנסה לעבוד על המערכת, ותדביק מעשה שבו היתה חרא, לעמודת המעשים הטובים, תשמע צליל דוחה משהו של גונג, והמעשה מעצמו יעבור לעמודה השנייה.
בשלב זה, כאשר שנינו עסוקים במלאכת הסיווג של החיים שלנו, אני מבחין בריבוי הגונגים אצל השכן. אני מסתכל עליו, הפעם במבט של התרסה מתנשאת קצת.
הוא מחזיר לי מבט, ושואל בלחש: "אתה מכיר EXCELL"
אני: "כן, מה רצית"?
הוא: "למה הגונגים"?
אני: "כי טעית ברישום, הגדרת מעשה טוב כמעשה רע, או להיפך". ("האפשרות השנייה במקרה שלך , נראית כמתבקשת", אני מפטיר לעברו בנימה מתנשאת שוב, ומיד חושב שאולי כאן המקום לרסן קצת את השד הסרקסטי שבי, שכן הדבר האחרון שאני מעוניין בו, זה לשבת עם דנקנר ביחד עם כל המיליארדרים, ולשחק רמי קוב עד בוא המשיח).
הוא: "שמע", הוא אומר לי, "אני כותב: עשיתי המון כסף בעמודה של המעשים הטובים, וזה עובר כל פעם מחדש לטור של מעשים הרעים, יכול להיות שיש בג בתוכנה שלי"?
אני: "אני מניח שבגים אין כאן", (אבל לך תדע איזה "אקזיטונר ישראלי" תכנת להם את העסק, ואני מיד חוזר בי), "אולי יש, אבל לא נראה לי שיש למי לבוא בטענות כאן. אגב, למה אתה חושב שלעשות כסף זה מעשה טוב"?
הוא: בפליאה מסוימת, "תפתח כל עיתון, אפילו את "הדה מרקר", תראה איך הם התייחסו אלי, תראה את כל הכבוד שקיבלתי, את כל מילות השבח וההלל להם זכיתי, מה יחשב כמעשה טוב אם לא זה"?.
אני: "שמע, אני אומר לו, תחשוב איך עשית כסף".
הוא: "אתה יודע, מכה פה, מכה שם, מריחה פה מריחה שם ועוד כאלה".
אני: "ומי הרוויח מזה"?
הוא: "אני ובתי רונה, וגם קצת המשפחה הקרובה".
אני: "ומי הפסיד מזה"?
הוא: "כולם".
אני: "ומה אתה חושב עכשיו".
הוא: מגרד בפדחת, "וואללה".
אני: "וואללה. כנראה כאן הרוב קובע".
הוא: "דפק".
אני: בחמלה פתאומית שמציפה אותי, בהשראת המקום אני מניח, "והחברים שלך, הם כולם עשו בוכטות, כלומר יש סיכוי טוב שגם להם תהיה בעיה דומה כאן".
הוא: "נו"?
אני: "התוצאות בהתאם, תנותבו לאותו מקום, לא היית רוצה לפגוש אותם גם שם"?
הוא: חושב, "וואללה, לא חשבתי על זה".
אני בינתיים ממלא עשרות טורים של מעשים טובים, אפילו חלק מן המעשים הרעים משום מה מנותב לעמודה השניה, אני מרגיש מצוין, אין גונגים, הכל עובד, רשימת המעשים הטובים מגיעה לעמוד המאה.
פתאום נכבה הבילבורד, הקיר מתרומם, וארז טל, בגלימה לבנה עומד על ענן קטן, סביב שיערו הקצוץ, הילה בוהקת.
אני ודנקנר צועדים לעברו...
ארז טל: מצביע עלי ומורה, "הפריירים שמאלה"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה