הקדמה:
הפוסט הזה לא ידידותי, כלומר הוא אינו מתחשב בקונספטים של הבלוגוספרה, הוא לא קליל, הוא לא מחמיא לקורא, הוא לא מחמיא לסביבתו של הקורא ואפילו לא לבת/בן הזוג, או לילדיו אם יש כאלה.
לעומת זה יש בו, אני מבטיח, כמה רעיונות לא רעים, בחלקם חדשים אפילו והוא כולל התייחסות לכמה ידוענים בהיסטוריה שלנו, שחרגו קצת מן הפורמט החלול משו של הידוען העכשווי, או המודרני.
הוא גם בנוי כמו פזאל, כלומר עד שלא תרכיבו אותו לשלם מכל חלקיו, אין לכם סיכוי להבין את המסר.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, היטלר, קלרק גיבל, נפוליאון וטולסטוי.
תהליך מוכר בהתנהלות שלנו, הוא נטייתנו להתאים את המערך האידיאולוגי שלנו למציאות היום יום (או להפך, להמציא אידיאולוגיה שתסדר לנו את חיי היום יום).
כמובן שהתהליך הזה פוקד רק אנשים שמחשיבים אידיאולוגיה כערך שנחוץ לניהול היום יום שלהם, וכאלה להערכתי, הם מיעוט זניח.
למרות שהם במיעוט, הם לא מיעוט מובחר, שכן, לבושתי כי רב, גם "בריוני הגבעות" או "ערסי המסיק", נמנים אל המחנה שמחזיק באידיאולוגיה כצורך יום יומי בחייו.
בהמשך הדרך, נגלה גם שלהיות אידיאליסט זה לא כזה ביג דיל. בעולם אקראי וקליל, כמו זה שנדון בו, אידיאולוגיה לפעמים די מיותרת.
אני מניח בדרך זו, כגלגול אסוציאטיבי, שאם היטלר (שהיה אידיאליסט ללא ספק), היה נראה כמו קלרק גייבל, ההיסטוריה של העם היהודי הייתה מקבלת תפנית אחרת, ואפשר שהיום, מרוב יהודים על פני הגלובוס, גם אנחנו היינו מסכימים לתוכנית שתצמצם את הריבוי הטבעי שלנו, מסיבות מציאותיות לגמרי. (היטלר היפיוף, היה מנצל את יופיו המהמם ורוב זמנו ביום יום היה מוקדש לשיגול חתיכות אריות סקסיות, ולא היה מתפנה לארגן מופעים פירוטכניים וסניטריים שיזכרו לעד.
אנחנו היהודים, היינו מציפים את הגלובוס ושמונה חברי בית המחוקקים היהודים בפרלמנט הפלסטיני היו שוחקים משו את הקונספט של דיכוי והפליה בהקשר של הבוחרים שלהם).
אני מניח גם, שאם נפוליאון היה צומח בעוד כמה סנטימטרים, טולסטוי היה כותב לפחות ספר אחד פחות, והאנושות היית מפסידה יצירת מופת כמו "מלחמה ושלום". (כאן המקום לשקול, האם ראוי להפסיד את "מלחמה ושלום" בתמורה לוויתור על מלחמה ולא שלום, שנפוליאון גרר את היבשת שלו לתוכה למשך כ - 15 שנה בהם שלט בצרפת ובצרפתים ביד רמה).
אתם רואים איך ב-229 מילים, סחבתי אתכם, להיטלר, קלרק גייבל, טולסטוי, נפוליון, והרהורים מזוכיסטיים על תפקידונו (היהודים), על פני הגלובוס.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום - מילן קונדרה וקרל מרקס
מכאן אני רומז לקשרי גומלין איתנים ביותר בין פרמטרים חיצוניים ושטחיים משו (כמו מראה חיצוני וגובה), לבין תהליכים היסטוריים שחורצים גורלות של עמים על פני הגלובוס.
מישהו כבר כתב את הצירוף המילים האלמותי, בעיני, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (זה היה מילן קונדרה, אגב, למרות חוכמתו לא סבל מיהדות, כלומר למיטב ידיעותיי, היה גוי לגמרי, אבל כאן אני נזהר, כי אנתרופולוגיות חובבות, כמו אביגיל בת אדם, מהתנחלות "אלוני מזמור" שבשומרון, שכיכבה בפוסט שלי על הקריביים, מתמחות בחשיפה של שורשים יהודיים לכל אדם ששווה לשייך אותו למחנה שלנו, למרות שכבר נתקלתי בניסיונות גניאולוגיים לצרף את היטלר מיודעינו למחנה שלנו גם כן).
"Einmal ist keinmal" ("מה שקרה פעם, יכול היה לא לקרות כלל"), אומר קונדרה בספרו, ומתכוון בגדול למקום הנכבד שיש לארעיות ולמקריות בחיינו החד פעמיים לגמרי.
עולמו של קונדרה, שמתנהל באקראיות בלתי מכובדת, סותר לכאורה את התיאוריה הדו קוטבית של מרקס, שהיה יהודי לחלוטין, גם בלי התערבות של אביגיל בת אדם הנמרצת.
בעולמו של מרקס, הדינמיקה בחברה האנושית מיוחסת למאבק דו קוטבי (דיכוטומי), מתמשך בין כוח טוב וכוח רע (בסופרלטיבים, זה הרבה יותר מורכב, אבל אני רק בלוגר), שההתגוששות ביניהם יוצרת את ההיסטוריה, על הקדמה, הציביליזציה, התרבות וכל המכלול שמוכלל בה.
ביסודו של דבר כביכול שתי התיאוריות הפוכות, אבל בסך הכל שתיהן דטרמיניסטיות, שכן, בפילוסופיה גבוה גם האקראי נקבע איכשהו, רק היד המכוונת נסתרת.
באופן מסוים אפשר לראות בקונדרה ניהיליסט, ולפסול אותו בשל כך.
על הסקאלה הערכית, שאנחנו בני האדם כל כך אוהבים, ביחד עם נטיותינו להכללות, (בעוד ששניהם למעשה מכשירים סטרוקטורליים להתמודד עם אלמנטים מופשטים בעולמנו), קונדרה אמנם ניהיליסט ומרקס מגדולי הפילוסופים.
אבל את קונדרה צריך לראות בראש וראשונה כתוצאה של תסכול מתמשך של האומן בעולם טוטליטארי. המבט שלו על העולם, הוא מבט של גולה צ'כי, שמתבונן בארצו שנרמסת תחת כיבוש מדכא של האימפריה הקומוניסטית, שצמחה והתבססה על מסקנות שנגזרת לכאורה מתורתו של מרקס, מבלי שהאחרון התכוון לפסיק מכל זה במובן הפרקטי.
דרכו של קונדרה, להמעיט בערכם של החיים והתנהלותם, ובדרך זו לקוות כי בעולם כזה ארעי ומקרי, הפתרון יכול להיות הרבה יותר קרוב מאשר בעולם המושכל של מרקס, שבו תהליכים מבשילים בפרספקטיבה היסטורית.
בדיעבד, צדק קונדרה. האימפריה הקומוניסטית התפוגגה מן העולם בתקופה קצרה מאוד, כל כך קצרה, שקשה לזהות תהליך דיכוטומי פנימי או חיצוני במובן המרקסיסטי, שהביא להתפרקותה, ולמימושה הסמלי באמצעות הפלת החומה בברלין, על ידי המוני ברלינאים משני עברי החומה שחצתה את בירתם באופן מלאכותי במשך כחמישים שנה. (בעת הפלת החומה, עמדו שומרי גבול מזרח גרמניים חמושים מן הצד המזרחי, ולא נקפו אצבע. אם משהו היה מנבא כך שנתיים לפני האירוע הזה, היו מסווגים אותו כאדם הזוי לגמרי).
ללמדנו, כי הנזילות של העולם סביבנו, יכולה להפתיע אפילו פילוסופים בסדר גודל של מרקס.
אולם אפשר שהתפרקות של ברית המועצות לא היית קורת ללא גורבצ'וב ויילצין, וההחלשות של האימפריה הקומוניסטית, הייתה נבלמת ומשנה כיוון, וברית המועצות היית קמה ומתנערת, כמו עוף החול, הפניקס, מן המיתולוגיה היוונית הקלאסית.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, למה כלכלנים עולים יותר כסף מפילוסופים.
אני עוזב קצת את מרקס וקונדרה, ופונה לצורך המשך הטיעון שלי, שבשלב זה הוא נסתר, כמו ברומן של אגאתה קריסטי, שבו הרוצח מסתתר עד סוף הספר בסבך של "פלוטים" מורכבים ונפתולים משו, ושאין לכם מושג ירוק מה הוא, ופונה לעולם הכלכלי החביב, כי נראה לי שבאמצעות המתרחש בו יתאפשר לי להבהיר את המסר שאני מנסה להעביר לכם.
הכלכלה הוא תחום אקדמי מאוד פופולארי, עוסקים בו אלפי חוקרים במיטב האקדמיות שלנו, במוסדות נבחרים כמו MIT (למרות שהצמיחו שם יוצמח כמו נתניהו), פרינסטון, ייל, הרווארד, ברקלי, קולומביה, אוקספורד ואפילו אצלנו בירושלים ובטכניון בחיפה (יש לנו אפילו כמה זוכי נובל בתחום הכלכלה כמדומני).
אולם הכלכלה והכלכלנים זוכים לפריווילגיה (בעיני אנומאלית), שלא זוכים לה דיסציפלינות מקבילות, כמו הסוציולוגיה, או האנתרופולוגיה, או ובראש וראשונה, הפילוסופיה והפילוסופים. אנחנו (האנושות), מתירים לכלכלה ולכלכלנים להשתמש בנו ובגלובוס כשלוחה למעבדת הניסויים האקדמיים שלהם. כך כלכלנים כמו מילטון פרידמן ורבים אחרים, שצמחו באקדמיה, הם או משנתם, מנהלים את העולם שלנו.
למה זו אנומליה?
כי אם למשל, תשאלו את טובי הכלכלנים שלנו, מתי ואיך יגמר המשבר הנוכחי, איש מהם לא יסתכן בתשובה ולא בגלל צניעות אקדמית, כי אם בגלל שאין לו ולו מוסג קלוש בעניין השולי הזה.
לאיש מהם אין מוסג ירוק מתי ואיך זה יגמר, וגרוע מכך, כיצד להקדים ולקדם את המועד של סוף המשבר. כלומר, עם כל הפעלתנות האופרטיבית שלהם בעולמינו, הם לא ממש מבינים בתהליכים כלכליים גלובליים, כמו זה ששוטף אותנו בימים אלה.
כדי לראות את גודל האבסורד, תארו לכם, שעולמנו היה מתנהל לפי משנתם של פילוסופים.
נניח לפי חלוקה רנדומאלית, אנגליה הייתה מאמצת את משנתו של רוסו, ומקימה משטר שדבק במאה אחוז ליסודות האוטופיים של ספריו. (אני היית מהגר לשם, על בטוח).
האיטלקים ההזויים, היו מנהלים את מדינתם על פי המשנה האפיקורית, שדוגלת בגדול, בטיפוח הנהנתנות והימנעות מסבל. (הם ולא אנחנו, כי למשנתם יש מרכיבים שהיו נדחים כמו כלום על ידי אזרחנו הנבונים כמו למשל "סלידה מרדיפה אחר כבוד, כסף וסיפוק מיידי - שנתפסים כאמונות שווא ממש כמו הפחד מפני המוות והאל. את האושר האמיתי ראה אפיקורוס כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים". - לא בדיוק החלום הישראלי).
את האמריקאים הייתי מעניש בישום מחודש למשנתו של מילטון פרידמן (שהיה קצת פילוסוף גם כן), אולי בפעם השנייה זה יצליח יותר, מי יודע.
לנו, לישראלים, כעונש אולטימטיבי, היית מנחיל את כל התורה שנכתבה בעמל רב על ידי אבותינו (שהיו חכמים לפחות כמו הפילוסופים, ומשנתם בעצם אינה אלה "מדריך לפילוסופיה היהודית לכסיל מן הזן העברי", כלמר פילוסופיה שמתימרת לנהל את חייהם של האוחזים בה), ופוסקי הדור של העידן שלנו (ממש לא דומים לקודמים באספקט האינטלקטואלי), אשכנזים ולא אשכנזים כאחד וביחד, מעת חורבן בית שני (וגם קצת למן החורבן המשני, ב - 1967, על פי הפריחה מן "היפה וחנון", אוי כמה היא צודקת, שהגרסא שלה למועד החורבן יותר הולמת), כלומר כל חרא הפרים (BULLSHIT) במובן האקטואלי, שרשום בספרי החוקים שלנו, התלמוד, שולחן ערוך, וכולי, ללא פרשנות ובצורה הכי דווקנית שיש, ללא הנחות וללא הקלות במילימטר, היו נכפים עלינו ביום יום שלנו.
(כדי לא להראות אפיקורס בקונוטציה היהודית, שמתייחסת לאפיקורסים היווניים באופן מאוד לא אובייקטיבי, עלי לסייג את דברי, ולקבוע כי בפרספקטיבה היסטוריית, אבותינו היו באמת מאוד חכמים, ספרי החוקים שכתבו הצליחו לאחוז בנו כעם במשך די הרבה זמן, ובדרך פתלתלה משו, אך עם זאת, עולמנו השתנה ללא הכר, וכך גם המטרות שלנו. אנחנו היום גם לאום ולא רק עם, וזה הופך חלק גדול ממה שכתוב בספרי החוקים האלה, לחרא פרים מן הסוג הבלתי משובח לגמרי).
אני מניח שמניסיון כזה, שהיה נמשך לא יותר מחמש שנים, (מה זה בפרספקטיבה היסטורית של אומה מפוארת וותיקה כמו שלנו), העם הנבחר שלנו היה יוצא ממש מחוסן, והרבה פחות קל דעת בכל מה שנוגע לעתידו. (זה היה ללא ספק סוג של טיפול בהלם, כמו הטיפול בחשמל בסכיזופרנים*, ששבו להשתמש בו בשנים האחרונות למרות ההיבט הבלתי סימפטי - וכואב, שכלול בו).
את הדוגמאות האלה העליתי, משום שהם אבסורדיים לגמרי, אני מניח, בעיני כולנו.
אבל השאלה למה?, מאוד רלוונטית.
האם הפילוסופים פחות מכובדים (במובן האקדמי שכלתני הטהור) מן הכלכלנים? האם הם, באופן מובנה, מוכשרים פחות מן הכלכלנים והדיסציפלינה שלהם נחותה מן הכלכלה אכסיומתית, ולכן אינם זכאים לניסוים שהאחרונים זוכים לבצע בנו בעשורים האחרונים.
אני חושב שלא, ואני מניח שאיש לא יחלוק על הקביעה הזאתי. (למרות שיש נטייה לשלם לפילוסופים הרבה פחות כסף מאשר לכלכלן ידוע שמקלקל לנו את העולם ביד רמה, כמו גרינספאן שהרס את אמריקה לפי כמה מן הקולגות שלו, או פרנקל שלנו, שסביר להניח שיש לו חלק מסוים בהתמוטטות הקלילה של AIG האמריקאית).
אין לי כרגע שום הסבר לכוח הרב שאנחנו מעניקים לכלכלנים מזה כמה עשורים, באופן חריג לגמרי לנטייה האנושית הרווחת להמעיט בערכם של אקדמאים בפרקטיקה או באדמיניסטרציה של ניהול הגלובוס.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ווריאציה נסבלת.
אמנם פילוסופים לא משלו במדינות הלכה ומעשה אף פעם, אבל אינטלקטואלים כן, למרות שהם היו נדירים כמו קרנפים לבנים בימינו. (או אולי כמו ציפור הדודו, שנכחדה לגמרי, ומה שנותר ממנה הוא פוחלץ מפואר בגודל של עגל, במוזיאון הטבע במנהטן ).
כזה היה פריקליס (429-495 לפנה"ס), שמשל תקופה ממושכת באתונה (ונחשב כאחד מאבות הדמוקרטיה), מצביא, פוליטיקאי, נועם דגול ואינטלקטואל.
פריקלס ביוונית עטור תהילה, וזה השם, במקרה שלו, מוצדק לגמרי.
במסגרת הכנותיי לפוסט המגלומני (עאלק), הזה, רעננתי את הידיעות שלי בקשר אליו, והעליתי שהאיש ניהל מלחמת חורמה באוליגרכים בעירו, אתונה, שאיימו להפילו בגלל הנזק שגרם להם בשל היותו סוג של דמוקרט אידיאליסטי (אפילו קצת סוציאליסטי, שכן הוא העניק זכויות לשכבות אוכלוסיה שלא זכו להם קודם), שהעדיף את צרכי העיר על אזרחיו, על פני האינטרס של האוליגרכים.
פריקלס ביסס את הדמוקרטיה באתונה והגן עליה בפני פולשים חיצוניים וחתרנים מבפנים, ביד רמה.
המניפולציות הפוליטיות שלו, או אם תרצו, תעמולת הבחירות שלו כללה הפקת ענק של מחזה של אייסכילוס, "הפרסים" בשנת 472 לפני הספירה הנוצרית, (מגדולי המחזאים של יוון העתיקה, ומחברם של קלסיקות שמוצגות גם בימינו, כמו אגממנון למשל).
ההפקה על חשבונו ולא מכספי תרומות של סחטנים פוליטיים.
קימון מנהיג האוליגרכים, הועמד לדין בגין הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה. בהמשך, בעזרתו של המורה הרוחני (לא מאמן אישי חלילה או קאוצ'ר בז'רגון הניו אייג'י החלול משו שלנו) אפיאלטוס, קוצצו הסמכויות של "מועצת הזקנים", שהיה עד אז, הגוף החזק באתונה.
סמכויותיו הועברו ל"הליאיה" בית המשפט העליון של אתונה.(על אפו וחמתו של פרידמן האתונאי).
התנועה הדמוקרטית הפכה בהדרגה לכוח הדומיננטי בפוליטיקה האתונאית.
למרות לא מעט כשלים והפסדים במלחמות שהוא ניהל באויביה של אתונה, הוא זכור בהיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים שהיו בה. במקרים רבים הוא נעזר בפוליטיקה ומשא ומתן על מנת לנטרל את אויבי עירו, ללא שפיכות דמים מיותרת.
הוא נודע גם כאחד מן הנואמים הגדולים בהיסטוריה:
"מאחר שבני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון".
(מתוך כתביו של תוקידידס שציטט בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא).
ותגידו לי שהקדמונים לא ידעו טבע האדם מהו.
הרחבתי את הסקירה על פריקלס, משום שבמהלך המחקרון שניהלתי, מצא חן בעיני האיש ופועלו, ומשום שלדעתי יש לא מעט מכשולים שהוסרו במהלך השנים של שלטונו באתונה, שמזכירים במידה רבה את המכשולים שזרועים בדרכו של המנהיג החדש שימשול בנו בעתיד הקרוב.
את הדמיון אפשר גם לראות בצורה אחרת.
ההסטוריה כמו סמל אולימפי
אפשר להסיק מכך כי בהיסטוריה אין יש מאין, וכמעט לכל מקום אליו נגיע, בקרו בתקופות קודמות אחרים לפנינו. (מקום = סיטואציה).
אילו הפנמנו את התובנה הזאת מקודם, (אנחנו ומנהיגינו, אם אפשר לקראו לדחלילים האלה בשם היומרני הזה, שמבחינתם הוא לחלוטין מרוקן מתוכן), הרי סביר שחלק גדול מן הטעיות שעשו וממשיכים לעשות בסיטונות, היו נמנעים מן הרפרטואר שלנו כעם. (ומי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בתחום הכשל האנושי, להפנים מסרים היסטוריים בגודל של גשר הזהב בסן פרנסיסקו, מוזמן לעיין בספרה של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת").
אני לא המצאתי כלום, רק למדתי ממנה.
סיכום, אולי יש מוצא בכל זאת?
מאחר ומזמן עברתי את גבולות היכולת של קוראי הבלוגים, אני אחתור מכאן לכוון סיומה של המסה שלי, ואנסה לחבר ביחד את כל הידוענים ההיסטוריים שאנסתי אתכם ל"דייט" (פועל), עמם בעל כורחיהם.
ראשית, עולמנו נזיל, וכל מה שנחזה כ"עובדה היסטורית", יכול ברגע לאבד את "העובדה" ולהפוך להיסטוריה.
שנית לא המצאנו כלום, אנחנו נעים בסוג של מעגלים זהים כמעט לגמרי. החכם הוא זה שיכול לזהות את התוואי של המעגלים האלה בעוד מועד, ולנהוג על פי ממצאיו מלימוד המעגל הרלוונטי מן העבר ומניעת הטעויות של קודמיו שעברו שם.
עקב כך שומה על מנהיגינו להצטייד בסוג כזה של יכולת, ולו רק כדי שחיינו יהפכו לנסבלים יותר, שכן, כך אמר קונדרה, אנחנו חיים רק פעם אחת, וזהו.
שלישית, צריך להפקיע את הכוח מידי מועצות חכמים מכל סוג (או הרבנים שעומדים בראש הגופים הוולונטריים המזיקים האלה), בדומה להפקעת הסמכויות של "מועצת הזקנים" באתונה, ולהעבירם לידי הריבון, כלומר המחוקק ובית המשפט העליון (מוסדות שמתבססים על הליך דמוקרטי של בחירות, ולא על השתיכות מבוססת סטטוס), כפי שעשו פריקלס ואפיאלטוס.
רביעית, מאחר ולצורך זיהוי התוואי של המעגלים בעתיד ובעבר, צריך לא מעט שכל, רצוי שנדאג לכך שמנהיגינו יהיו מצוידים במכשיר הזה בשפע. או במילים אחרות, אחרי שניסינו הנהגה דוגמטית, פרגמאטית, אופורטוניסטית, שמרנית, חולמנית, נהנתנית, סוציאופאטית, לוחמנית, ומושחתת, הגיע הזמן לנסות הנהגה אינטלקטואלית.
אם פריקלס הצליח לבסס באתונה משטר דמוקרטי למרות האוליגרכים (תאבי הבצע), הספרטנים (הלוחמנים), וגם קצת הפרסים (שאימו לחסל את אתונה, דיברתי על מעגלים נשנים, הלא כן), אז אולי גם איזה אינטלקטואל מקומי יצליח לנווט אותנו בנפתולי המאה המתוסבכת הזאתי שלנו, שבינתיים חושפת לא מעט צדדים בעיתיים במהלך התנהלותו לכוון של אבדון מקומי ואולי אף גלובלי.
ובנימה אופטימית זו אני נפרד מכם, לאחר שהשחתתי עוד 2034 מילים.
שיהיה לכם יום טוב.
התמונה למעלה: The School of Athens1509 RAFFAELLOFresco, width at the base 770 cmStanza della Segnatura, Palazzi Pontifici, Vatican
*ומי שיטען כי ההתנהלות של אזרחינו באחרונה אינו מזכיר מהלכים של סכיזופרניה, שיקום.
הפוסט הזה לא ידידותי, כלומר הוא אינו מתחשב בקונספטים של הבלוגוספרה, הוא לא קליל, הוא לא מחמיא לקורא, הוא לא מחמיא לסביבתו של הקורא ואפילו לא לבת/בן הזוג, או לילדיו אם יש כאלה.
לעומת זה יש בו, אני מבטיח, כמה רעיונות לא רעים, בחלקם חדשים אפילו והוא כולל התייחסות לכמה ידוענים בהיסטוריה שלנו, שחרגו קצת מן הפורמט החלול משו של הידוען העכשווי, או המודרני.
הוא גם בנוי כמו פזאל, כלומר עד שלא תרכיבו אותו לשלם מכל חלקיו, אין לכם סיכוי להבין את המסר.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, היטלר, קלרק גיבל, נפוליאון וטולסטוי.
תהליך מוכר בהתנהלות שלנו, הוא נטייתנו להתאים את המערך האידיאולוגי שלנו למציאות היום יום (או להפך, להמציא אידיאולוגיה שתסדר לנו את חיי היום יום).
כמובן שהתהליך הזה פוקד רק אנשים שמחשיבים אידיאולוגיה כערך שנחוץ לניהול היום יום שלהם, וכאלה להערכתי, הם מיעוט זניח.
למרות שהם במיעוט, הם לא מיעוט מובחר, שכן, לבושתי כי רב, גם "בריוני הגבעות" או "ערסי המסיק", נמנים אל המחנה שמחזיק באידיאולוגיה כצורך יום יומי בחייו.
בהמשך הדרך, נגלה גם שלהיות אידיאליסט זה לא כזה ביג דיל. בעולם אקראי וקליל, כמו זה שנדון בו, אידיאולוגיה לפעמים די מיותרת.
אני מניח בדרך זו, כגלגול אסוציאטיבי, שאם היטלר (שהיה אידיאליסט ללא ספק), היה נראה כמו קלרק גייבל, ההיסטוריה של העם היהודי הייתה מקבלת תפנית אחרת, ואפשר שהיום, מרוב יהודים על פני הגלובוס, גם אנחנו היינו מסכימים לתוכנית שתצמצם את הריבוי הטבעי שלנו, מסיבות מציאותיות לגמרי. (היטלר היפיוף, היה מנצל את יופיו המהמם ורוב זמנו ביום יום היה מוקדש לשיגול חתיכות אריות סקסיות, ולא היה מתפנה לארגן מופעים פירוטכניים וסניטריים שיזכרו לעד.
אנחנו היהודים, היינו מציפים את הגלובוס ושמונה חברי בית המחוקקים היהודים בפרלמנט הפלסטיני היו שוחקים משו את הקונספט של דיכוי והפליה בהקשר של הבוחרים שלהם).
אני מניח גם, שאם נפוליאון היה צומח בעוד כמה סנטימטרים, טולסטוי היה כותב לפחות ספר אחד פחות, והאנושות היית מפסידה יצירת מופת כמו "מלחמה ושלום". (כאן המקום לשקול, האם ראוי להפסיד את "מלחמה ושלום" בתמורה לוויתור על מלחמה ולא שלום, שנפוליאון גרר את היבשת שלו לתוכה למשך כ - 15 שנה בהם שלט בצרפת ובצרפתים ביד רמה).
אתם רואים איך ב-229 מילים, סחבתי אתכם, להיטלר, קלרק גייבל, טולסטוי, נפוליון, והרהורים מזוכיסטיים על תפקידונו (היהודים), על פני הגלובוס.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום - מילן קונדרה וקרל מרקס
מכאן אני רומז לקשרי גומלין איתנים ביותר בין פרמטרים חיצוניים ושטחיים משו (כמו מראה חיצוני וגובה), לבין תהליכים היסטוריים שחורצים גורלות של עמים על פני הגלובוס.
מישהו כבר כתב את הצירוף המילים האלמותי, בעיני, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (זה היה מילן קונדרה, אגב, למרות חוכמתו לא סבל מיהדות, כלומר למיטב ידיעותיי, היה גוי לגמרי, אבל כאן אני נזהר, כי אנתרופולוגיות חובבות, כמו אביגיל בת אדם, מהתנחלות "אלוני מזמור" שבשומרון, שכיכבה בפוסט שלי על הקריביים, מתמחות בחשיפה של שורשים יהודיים לכל אדם ששווה לשייך אותו למחנה שלנו, למרות שכבר נתקלתי בניסיונות גניאולוגיים לצרף את היטלר מיודעינו למחנה שלנו גם כן).
"Einmal ist keinmal" ("מה שקרה פעם, יכול היה לא לקרות כלל"), אומר קונדרה בספרו, ומתכוון בגדול למקום הנכבד שיש לארעיות ולמקריות בחיינו החד פעמיים לגמרי.
עולמו של קונדרה, שמתנהל באקראיות בלתי מכובדת, סותר לכאורה את התיאוריה הדו קוטבית של מרקס, שהיה יהודי לחלוטין, גם בלי התערבות של אביגיל בת אדם הנמרצת.
בעולמו של מרקס, הדינמיקה בחברה האנושית מיוחסת למאבק דו קוטבי (דיכוטומי), מתמשך בין כוח טוב וכוח רע (בסופרלטיבים, זה הרבה יותר מורכב, אבל אני רק בלוגר), שההתגוששות ביניהם יוצרת את ההיסטוריה, על הקדמה, הציביליזציה, התרבות וכל המכלול שמוכלל בה.
ביסודו של דבר כביכול שתי התיאוריות הפוכות, אבל בסך הכל שתיהן דטרמיניסטיות, שכן, בפילוסופיה גבוה גם האקראי נקבע איכשהו, רק היד המכוונת נסתרת.
באופן מסוים אפשר לראות בקונדרה ניהיליסט, ולפסול אותו בשל כך.
על הסקאלה הערכית, שאנחנו בני האדם כל כך אוהבים, ביחד עם נטיותינו להכללות, (בעוד ששניהם למעשה מכשירים סטרוקטורליים להתמודד עם אלמנטים מופשטים בעולמנו), קונדרה אמנם ניהיליסט ומרקס מגדולי הפילוסופים.
אבל את קונדרה צריך לראות בראש וראשונה כתוצאה של תסכול מתמשך של האומן בעולם טוטליטארי. המבט שלו על העולם, הוא מבט של גולה צ'כי, שמתבונן בארצו שנרמסת תחת כיבוש מדכא של האימפריה הקומוניסטית, שצמחה והתבססה על מסקנות שנגזרת לכאורה מתורתו של מרקס, מבלי שהאחרון התכוון לפסיק מכל זה במובן הפרקטי.
דרכו של קונדרה, להמעיט בערכם של החיים והתנהלותם, ובדרך זו לקוות כי בעולם כזה ארעי ומקרי, הפתרון יכול להיות הרבה יותר קרוב מאשר בעולם המושכל של מרקס, שבו תהליכים מבשילים בפרספקטיבה היסטורית.
בדיעבד, צדק קונדרה. האימפריה הקומוניסטית התפוגגה מן העולם בתקופה קצרה מאוד, כל כך קצרה, שקשה לזהות תהליך דיכוטומי פנימי או חיצוני במובן המרקסיסטי, שהביא להתפרקותה, ולמימושה הסמלי באמצעות הפלת החומה בברלין, על ידי המוני ברלינאים משני עברי החומה שחצתה את בירתם באופן מלאכותי במשך כחמישים שנה. (בעת הפלת החומה, עמדו שומרי גבול מזרח גרמניים חמושים מן הצד המזרחי, ולא נקפו אצבע. אם משהו היה מנבא כך שנתיים לפני האירוע הזה, היו מסווגים אותו כאדם הזוי לגמרי).
ללמדנו, כי הנזילות של העולם סביבנו, יכולה להפתיע אפילו פילוסופים בסדר גודל של מרקס.
אולם אפשר שהתפרקות של ברית המועצות לא היית קורת ללא גורבצ'וב ויילצין, וההחלשות של האימפריה הקומוניסטית, הייתה נבלמת ומשנה כיוון, וברית המועצות היית קמה ומתנערת, כמו עוף החול, הפניקס, מן המיתולוגיה היוונית הקלאסית.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, למה כלכלנים עולים יותר כסף מפילוסופים.
אני עוזב קצת את מרקס וקונדרה, ופונה לצורך המשך הטיעון שלי, שבשלב זה הוא נסתר, כמו ברומן של אגאתה קריסטי, שבו הרוצח מסתתר עד סוף הספר בסבך של "פלוטים" מורכבים ונפתולים משו, ושאין לכם מושג ירוק מה הוא, ופונה לעולם הכלכלי החביב, כי נראה לי שבאמצעות המתרחש בו יתאפשר לי להבהיר את המסר שאני מנסה להעביר לכם.
הכלכלה הוא תחום אקדמי מאוד פופולארי, עוסקים בו אלפי חוקרים במיטב האקדמיות שלנו, במוסדות נבחרים כמו MIT (למרות שהצמיחו שם יוצמח כמו נתניהו), פרינסטון, ייל, הרווארד, ברקלי, קולומביה, אוקספורד ואפילו אצלנו בירושלים ובטכניון בחיפה (יש לנו אפילו כמה זוכי נובל בתחום הכלכלה כמדומני).
אולם הכלכלה והכלכלנים זוכים לפריווילגיה (בעיני אנומאלית), שלא זוכים לה דיסציפלינות מקבילות, כמו הסוציולוגיה, או האנתרופולוגיה, או ובראש וראשונה, הפילוסופיה והפילוסופים. אנחנו (האנושות), מתירים לכלכלה ולכלכלנים להשתמש בנו ובגלובוס כשלוחה למעבדת הניסויים האקדמיים שלהם. כך כלכלנים כמו מילטון פרידמן ורבים אחרים, שצמחו באקדמיה, הם או משנתם, מנהלים את העולם שלנו.
למה זו אנומליה?
כי אם למשל, תשאלו את טובי הכלכלנים שלנו, מתי ואיך יגמר המשבר הנוכחי, איש מהם לא יסתכן בתשובה ולא בגלל צניעות אקדמית, כי אם בגלל שאין לו ולו מוסג קלוש בעניין השולי הזה.
לאיש מהם אין מוסג ירוק מתי ואיך זה יגמר, וגרוע מכך, כיצד להקדים ולקדם את המועד של סוף המשבר. כלומר, עם כל הפעלתנות האופרטיבית שלהם בעולמינו, הם לא ממש מבינים בתהליכים כלכליים גלובליים, כמו זה ששוטף אותנו בימים אלה.
כדי לראות את גודל האבסורד, תארו לכם, שעולמנו היה מתנהל לפי משנתם של פילוסופים.
נניח לפי חלוקה רנדומאלית, אנגליה הייתה מאמצת את משנתו של רוסו, ומקימה משטר שדבק במאה אחוז ליסודות האוטופיים של ספריו. (אני היית מהגר לשם, על בטוח).
האיטלקים ההזויים, היו מנהלים את מדינתם על פי המשנה האפיקורית, שדוגלת בגדול, בטיפוח הנהנתנות והימנעות מסבל. (הם ולא אנחנו, כי למשנתם יש מרכיבים שהיו נדחים כמו כלום על ידי אזרחנו הנבונים כמו למשל "סלידה מרדיפה אחר כבוד, כסף וסיפוק מיידי - שנתפסים כאמונות שווא ממש כמו הפחד מפני המוות והאל. את האושר האמיתי ראה אפיקורוס כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים". - לא בדיוק החלום הישראלי).
את האמריקאים הייתי מעניש בישום מחודש למשנתו של מילטון פרידמן (שהיה קצת פילוסוף גם כן), אולי בפעם השנייה זה יצליח יותר, מי יודע.
לנו, לישראלים, כעונש אולטימטיבי, היית מנחיל את כל התורה שנכתבה בעמל רב על ידי אבותינו (שהיו חכמים לפחות כמו הפילוסופים, ומשנתם בעצם אינה אלה "מדריך לפילוסופיה היהודית לכסיל מן הזן העברי", כלמר פילוסופיה שמתימרת לנהל את חייהם של האוחזים בה), ופוסקי הדור של העידן שלנו (ממש לא דומים לקודמים באספקט האינטלקטואלי), אשכנזים ולא אשכנזים כאחד וביחד, מעת חורבן בית שני (וגם קצת למן החורבן המשני, ב - 1967, על פי הפריחה מן "היפה וחנון", אוי כמה היא צודקת, שהגרסא שלה למועד החורבן יותר הולמת), כלומר כל חרא הפרים (BULLSHIT) במובן האקטואלי, שרשום בספרי החוקים שלנו, התלמוד, שולחן ערוך, וכולי, ללא פרשנות ובצורה הכי דווקנית שיש, ללא הנחות וללא הקלות במילימטר, היו נכפים עלינו ביום יום שלנו.
(כדי לא להראות אפיקורס בקונוטציה היהודית, שמתייחסת לאפיקורסים היווניים באופן מאוד לא אובייקטיבי, עלי לסייג את דברי, ולקבוע כי בפרספקטיבה היסטוריית, אבותינו היו באמת מאוד חכמים, ספרי החוקים שכתבו הצליחו לאחוז בנו כעם במשך די הרבה זמן, ובדרך פתלתלה משו, אך עם זאת, עולמנו השתנה ללא הכר, וכך גם המטרות שלנו. אנחנו היום גם לאום ולא רק עם, וזה הופך חלק גדול ממה שכתוב בספרי החוקים האלה, לחרא פרים מן הסוג הבלתי משובח לגמרי).
אני מניח שמניסיון כזה, שהיה נמשך לא יותר מחמש שנים, (מה זה בפרספקטיבה היסטורית של אומה מפוארת וותיקה כמו שלנו), העם הנבחר שלנו היה יוצא ממש מחוסן, והרבה פחות קל דעת בכל מה שנוגע לעתידו. (זה היה ללא ספק סוג של טיפול בהלם, כמו הטיפול בחשמל בסכיזופרנים*, ששבו להשתמש בו בשנים האחרונות למרות ההיבט הבלתי סימפטי - וכואב, שכלול בו).
את הדוגמאות האלה העליתי, משום שהם אבסורדיים לגמרי, אני מניח, בעיני כולנו.
אבל השאלה למה?, מאוד רלוונטית.
האם הפילוסופים פחות מכובדים (במובן האקדמי שכלתני הטהור) מן הכלכלנים? האם הם, באופן מובנה, מוכשרים פחות מן הכלכלנים והדיסציפלינה שלהם נחותה מן הכלכלה אכסיומתית, ולכן אינם זכאים לניסוים שהאחרונים זוכים לבצע בנו בעשורים האחרונים.
אני חושב שלא, ואני מניח שאיש לא יחלוק על הקביעה הזאתי. (למרות שיש נטייה לשלם לפילוסופים הרבה פחות כסף מאשר לכלכלן ידוע שמקלקל לנו את העולם ביד רמה, כמו גרינספאן שהרס את אמריקה לפי כמה מן הקולגות שלו, או פרנקל שלנו, שסביר להניח שיש לו חלק מסוים בהתמוטטות הקלילה של AIG האמריקאית).
אין לי כרגע שום הסבר לכוח הרב שאנחנו מעניקים לכלכלנים מזה כמה עשורים, באופן חריג לגמרי לנטייה האנושית הרווחת להמעיט בערכם של אקדמאים בפרקטיקה או באדמיניסטרציה של ניהול הגלובוס.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ווריאציה נסבלת.
אמנם פילוסופים לא משלו במדינות הלכה ומעשה אף פעם, אבל אינטלקטואלים כן, למרות שהם היו נדירים כמו קרנפים לבנים בימינו. (או אולי כמו ציפור הדודו, שנכחדה לגמרי, ומה שנותר ממנה הוא פוחלץ מפואר בגודל של עגל, במוזיאון הטבע במנהטן ).
כזה היה פריקליס (429-495 לפנה"ס), שמשל תקופה ממושכת באתונה (ונחשב כאחד מאבות הדמוקרטיה), מצביא, פוליטיקאי, נועם דגול ואינטלקטואל.
פריקלס ביוונית עטור תהילה, וזה השם, במקרה שלו, מוצדק לגמרי.
במסגרת הכנותיי לפוסט המגלומני (עאלק), הזה, רעננתי את הידיעות שלי בקשר אליו, והעליתי שהאיש ניהל מלחמת חורמה באוליגרכים בעירו, אתונה, שאיימו להפילו בגלל הנזק שגרם להם בשל היותו סוג של דמוקרט אידיאליסטי (אפילו קצת סוציאליסטי, שכן הוא העניק זכויות לשכבות אוכלוסיה שלא זכו להם קודם), שהעדיף את צרכי העיר על אזרחיו, על פני האינטרס של האוליגרכים.
פריקלס ביסס את הדמוקרטיה באתונה והגן עליה בפני פולשים חיצוניים וחתרנים מבפנים, ביד רמה.
המניפולציות הפוליטיות שלו, או אם תרצו, תעמולת הבחירות שלו כללה הפקת ענק של מחזה של אייסכילוס, "הפרסים" בשנת 472 לפני הספירה הנוצרית, (מגדולי המחזאים של יוון העתיקה, ומחברם של קלסיקות שמוצגות גם בימינו, כמו אגממנון למשל).
ההפקה על חשבונו ולא מכספי תרומות של סחטנים פוליטיים.
קימון מנהיג האוליגרכים, הועמד לדין בגין הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה. בהמשך, בעזרתו של המורה הרוחני (לא מאמן אישי חלילה או קאוצ'ר בז'רגון הניו אייג'י החלול משו שלנו) אפיאלטוס, קוצצו הסמכויות של "מועצת הזקנים", שהיה עד אז, הגוף החזק באתונה.
סמכויותיו הועברו ל"הליאיה" בית המשפט העליון של אתונה.(על אפו וחמתו של פרידמן האתונאי).
התנועה הדמוקרטית הפכה בהדרגה לכוח הדומיננטי בפוליטיקה האתונאית.
למרות לא מעט כשלים והפסדים במלחמות שהוא ניהל באויביה של אתונה, הוא זכור בהיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים שהיו בה. במקרים רבים הוא נעזר בפוליטיקה ומשא ומתן על מנת לנטרל את אויבי עירו, ללא שפיכות דמים מיותרת.
הוא נודע גם כאחד מן הנואמים הגדולים בהיסטוריה:
"מאחר שבני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון".
(מתוך כתביו של תוקידידס שציטט בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא).
ותגידו לי שהקדמונים לא ידעו טבע האדם מהו.
הרחבתי את הסקירה על פריקלס, משום שבמהלך המחקרון שניהלתי, מצא חן בעיני האיש ופועלו, ומשום שלדעתי יש לא מעט מכשולים שהוסרו במהלך השנים של שלטונו באתונה, שמזכירים במידה רבה את המכשולים שזרועים בדרכו של המנהיג החדש שימשול בנו בעתיד הקרוב.
את הדמיון אפשר גם לראות בצורה אחרת.
ההסטוריה כמו סמל אולימפי
אפשר להסיק מכך כי בהיסטוריה אין יש מאין, וכמעט לכל מקום אליו נגיע, בקרו בתקופות קודמות אחרים לפנינו. (מקום = סיטואציה).
אילו הפנמנו את התובנה הזאת מקודם, (אנחנו ומנהיגינו, אם אפשר לקראו לדחלילים האלה בשם היומרני הזה, שמבחינתם הוא לחלוטין מרוקן מתוכן), הרי סביר שחלק גדול מן הטעיות שעשו וממשיכים לעשות בסיטונות, היו נמנעים מן הרפרטואר שלנו כעם. (ומי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בתחום הכשל האנושי, להפנים מסרים היסטוריים בגודל של גשר הזהב בסן פרנסיסקו, מוזמן לעיין בספרה של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת").
אני לא המצאתי כלום, רק למדתי ממנה.
סיכום, אולי יש מוצא בכל זאת?
מאחר ומזמן עברתי את גבולות היכולת של קוראי הבלוגים, אני אחתור מכאן לכוון סיומה של המסה שלי, ואנסה לחבר ביחד את כל הידוענים ההיסטוריים שאנסתי אתכם ל"דייט" (פועל), עמם בעל כורחיהם.
ראשית, עולמנו נזיל, וכל מה שנחזה כ"עובדה היסטורית", יכול ברגע לאבד את "העובדה" ולהפוך להיסטוריה.
שנית לא המצאנו כלום, אנחנו נעים בסוג של מעגלים זהים כמעט לגמרי. החכם הוא זה שיכול לזהות את התוואי של המעגלים האלה בעוד מועד, ולנהוג על פי ממצאיו מלימוד המעגל הרלוונטי מן העבר ומניעת הטעויות של קודמיו שעברו שם.
עקב כך שומה על מנהיגינו להצטייד בסוג כזה של יכולת, ולו רק כדי שחיינו יהפכו לנסבלים יותר, שכן, כך אמר קונדרה, אנחנו חיים רק פעם אחת, וזהו.
שלישית, צריך להפקיע את הכוח מידי מועצות חכמים מכל סוג (או הרבנים שעומדים בראש הגופים הוולונטריים המזיקים האלה), בדומה להפקעת הסמכויות של "מועצת הזקנים" באתונה, ולהעבירם לידי הריבון, כלומר המחוקק ובית המשפט העליון (מוסדות שמתבססים על הליך דמוקרטי של בחירות, ולא על השתיכות מבוססת סטטוס), כפי שעשו פריקלס ואפיאלטוס.
רביעית, מאחר ולצורך זיהוי התוואי של המעגלים בעתיד ובעבר, צריך לא מעט שכל, רצוי שנדאג לכך שמנהיגינו יהיו מצוידים במכשיר הזה בשפע. או במילים אחרות, אחרי שניסינו הנהגה דוגמטית, פרגמאטית, אופורטוניסטית, שמרנית, חולמנית, נהנתנית, סוציאופאטית, לוחמנית, ומושחתת, הגיע הזמן לנסות הנהגה אינטלקטואלית.
אם פריקלס הצליח לבסס באתונה משטר דמוקרטי למרות האוליגרכים (תאבי הבצע), הספרטנים (הלוחמנים), וגם קצת הפרסים (שאימו לחסל את אתונה, דיברתי על מעגלים נשנים, הלא כן), אז אולי גם איזה אינטלקטואל מקומי יצליח לנווט אותנו בנפתולי המאה המתוסבכת הזאתי שלנו, שבינתיים חושפת לא מעט צדדים בעיתיים במהלך התנהלותו לכוון של אבדון מקומי ואולי אף גלובלי.
ובנימה אופטימית זו אני נפרד מכם, לאחר שהשחתתי עוד 2034 מילים.
שיהיה לכם יום טוב.
התמונה למעלה: The School of Athens1509 RAFFAELLOFresco, width at the base 770 cmStanza della Segnatura, Palazzi Pontifici, Vatican
*ומי שיטען כי ההתנהלות של אזרחינו באחרונה אינו מזכיר מהלכים של סכיזופרניה, שיקום.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה