"מהמשטרה נמסר בתגובה כי "מדובר בטענות ישנות וממוחזרות, שמועד פרסומן מצביע על מגמתיות ושיקולים זרים, לפיכך אין הן ראויות להתייחסות"."
וואלה 02.11.2008 (עפרה אידלמן).
וואלה, אז המשטרה טעתה, ביג דיל, המשטרה טועה כל הזמן, מה כל כך מיוחד בטעות הזאת הפעם?
ראשית, צריך הרבה חוצפה כדי להגדיר "השמדת ראיה" פלילית במתכוון כטעות ושנית צריך עזות מצח כדי לעשות זאת כאשר "עושה הטעות" הוא מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו, רב ניצב דודי כהן.
שלישית, בסיפור השולי הזה מעורבים מפקד מחוז אחד, גבי לסט שמו (כיום מנהל בכיר בלגיונות של תשובה), שופטת מחוזית אחת, בכירה מאוד שהייתה פרקליטת מחוז גם, ועורך דין אחד, מפורסם מאוד וגם איש אקדמיה, שאומר היום* (אבל לא עשה דבר בעת שייצג צד בהליך משפטי שהתנהל בעניין זה), כי הוא מאוד התפלא שהשופטת לא עשתה דבר כאשר העיד בשבועה קצין משטרה אחד, בכיר מאוד גם כן , (ישר אחד בסדום), בפניה, וסיפר כי מפקדו השמיד כאמור ראיה חשובה.
כזכור, תפקידה של המשטרה החוקרת היא לאסוף ראיות ולגלות פשעים, כך כתוב בפקודת המשטרה נוסך חדש משנת 1972. כאשר השוטר הבכיר דודי כהן, מפקד היחידה המרחבית בתל אביב בעת זו בדרגת ניצב משנה – מקביל לאלוף משנה בצה"ל - פועל בדיוק להפך, והוא משמיד ראיות שאספו פקודיו נגד שני מתכנני רצח, הוא פועל נגד היעדים שלמענם גויס למשטרה ובוגד במטרות הארגון ובפיקודיו.
אבל עד כאן הדברים הטובים, מכאן הפחות טובים. למרות שמבקר המדינה בודק את הסיפור הזה כעת, וגם אם הוא ימצא כי כל מילה בסלע, ספק אם איש מן המעורבים יועמד לדין, שכן הסיפור הזה, כל כולו קורה ב – 1995, כלומר לפני שלוש עשרה שנים, ועל חלק מן העבירות שעברו החברים בו, יש התיישנות, וזה אומר כי יש ספק אם אפשר להגיש כתב אישום נגד איש מהם כיום. על העבירות שלא חלה התיישנות, (דווקא העבירות החמורות יותר), יגיד היועץ המשפטי לממשלה, על פי ניסיון העבר, שאין עניין ציבורי בהם {כאשר הגדרת ה"ציבור" מתייחסת לאותו חלק שנחשב בעינו כציבור, וזה משהוא שאינו כולל אותנו, (לא לגמרי ברור את מי כן)}. אגב גם המעט הזה, בקצב שבו הוא מנהל את ענייניו, ייקח עוד שנתיים לפחות.
ולנו העמישראלים יש שתי אפשרויות עיקריות בסיפור הזה פלוס מינוס, האחת לנהוג בדיוק כמוהם, כלומר להפוך את החוק לתפאורה מיותרת ולהתעלם ממנו כפי שעושים כיום חלקים גדולים מאוד בציבור, או לצאת לרחובות, לא אם שלטים ומגפונים, אלה עם כל האנרגיות שנצברו בגלל כל החרות האלה שמנהלים לנו את החיים באין מפריע, ולמחות בכל דרך חוקית שעומדת לרשותנו סביב משרדי הממשלה, הכנסת והמטה הארצי בירושלים, ולא לעזוב כל עוד הם, ראש הממשלה, המפכ"ל, השרים וחברי הכנסת החשודים בפלילים ותיקם נסחב שנים בגלל אזלת יד ושחיטות, אתם תחליטו, לא יועמדו לדין ויתנו את הדין על הפשעים נגד המדינה ונגדנו.
לכאורה שתי החלופות מובילות לאנרכיה (אנחנו בדרך לשם חברים, וכדי שנפנים זאת, כי אולי בעצם ההפנמה נתעורר מן התרדמת הקטלנית שבה אנחנו נתונים כרגע).
אולם בחלופה השנייה אני בסך הכל מתכוון לשנות באופן זמני את סדר העדיפויות של בתי המשפט שלנו. במקום לעסוק רוב הזמן בעברייני הצעצוע, להתרכז לחודש חודשים בעבריינים הכבדים שפשעו נגדנו ונגד המדינה של כולנו, כמו שרים לשעבר וראשי ממשלה בהווה ומפכ"ל וכן הלאה, לגמור עם התיקים נגדם בדיונים רצופים מידי יום ללא דחיות, כמו שעשינו עם אייכמן (לא לגזר דינו אני מכוון, אלה לפרוצדורה). למי שזה נשמע קצת מוגזם, אני אומר כך, כי אייכמן לא הזיק יותר לאיש כאשר הובא ונשפט בארץ, האנשים האלה מאיימים על עצם קיומינו. (הם משמשים מודל לחיקוי לכל נהג פוגע ובורח, למתנחלים פורעי החוק וכל הפסולת האנושית שרומסים את החוק בארצנו).
נבחרנו צריכים לפחד מאיתנו, כי הטבע האנושי די חרה בעצם, אם נתן למן דהו לעשות את כל העולה על רוחו ללא פיקוח, הוא יעשה באמת את כל מה שבה לו, ובדרך כלל, מה שבה ליחיד באשר הוא, אינו משיק בשום מקום, גם לא באין סוף, עם האינטרס הציבורי, כלומר עם העניין שלנו. (והנה לכם הסבר פושטי משו למה שקורה בימים אלה לכלכלה הגלובלית, שבה אנשים תאווי כוח ובצע רוקנו את הקופה של כולנו).
לצורך כך הוקמו בכל המדינות הדמוקרטיות מנגנונים לרגולציה (מחוקק, בתי משפט ובעיקר משטרה), אבל אלה כרסו מזמן אצלנו, ואינם מבצעים את תפקידם.
נותרנו רק אנחנו.
*על פי הדוח של הכתבת אידלמן ב"ארץ" ובוואלה.
וואלה 02.11.2008 (עפרה אידלמן).
וואלה, אז המשטרה טעתה, ביג דיל, המשטרה טועה כל הזמן, מה כל כך מיוחד בטעות הזאת הפעם?
ראשית, צריך הרבה חוצפה כדי להגדיר "השמדת ראיה" פלילית במתכוון כטעות ושנית צריך עזות מצח כדי לעשות זאת כאשר "עושה הטעות" הוא מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו, רב ניצב דודי כהן.
שלישית, בסיפור השולי הזה מעורבים מפקד מחוז אחד, גבי לסט שמו (כיום מנהל בכיר בלגיונות של תשובה), שופטת מחוזית אחת, בכירה מאוד שהייתה פרקליטת מחוז גם, ועורך דין אחד, מפורסם מאוד וגם איש אקדמיה, שאומר היום* (אבל לא עשה דבר בעת שייצג צד בהליך משפטי שהתנהל בעניין זה), כי הוא מאוד התפלא שהשופטת לא עשתה דבר כאשר העיד בשבועה קצין משטרה אחד, בכיר מאוד גם כן , (ישר אחד בסדום), בפניה, וסיפר כי מפקדו השמיד כאמור ראיה חשובה.
כזכור, תפקידה של המשטרה החוקרת היא לאסוף ראיות ולגלות פשעים, כך כתוב בפקודת המשטרה נוסך חדש משנת 1972. כאשר השוטר הבכיר דודי כהן, מפקד היחידה המרחבית בתל אביב בעת זו בדרגת ניצב משנה – מקביל לאלוף משנה בצה"ל - פועל בדיוק להפך, והוא משמיד ראיות שאספו פקודיו נגד שני מתכנני רצח, הוא פועל נגד היעדים שלמענם גויס למשטרה ובוגד במטרות הארגון ובפיקודיו.
אבל עד כאן הדברים הטובים, מכאן הפחות טובים. למרות שמבקר המדינה בודק את הסיפור הזה כעת, וגם אם הוא ימצא כי כל מילה בסלע, ספק אם איש מן המעורבים יועמד לדין, שכן הסיפור הזה, כל כולו קורה ב – 1995, כלומר לפני שלוש עשרה שנים, ועל חלק מן העבירות שעברו החברים בו, יש התיישנות, וזה אומר כי יש ספק אם אפשר להגיש כתב אישום נגד איש מהם כיום. על העבירות שלא חלה התיישנות, (דווקא העבירות החמורות יותר), יגיד היועץ המשפטי לממשלה, על פי ניסיון העבר, שאין עניין ציבורי בהם {כאשר הגדרת ה"ציבור" מתייחסת לאותו חלק שנחשב בעינו כציבור, וזה משהוא שאינו כולל אותנו, (לא לגמרי ברור את מי כן)}. אגב גם המעט הזה, בקצב שבו הוא מנהל את ענייניו, ייקח עוד שנתיים לפחות.
ולנו העמישראלים יש שתי אפשרויות עיקריות בסיפור הזה פלוס מינוס, האחת לנהוג בדיוק כמוהם, כלומר להפוך את החוק לתפאורה מיותרת ולהתעלם ממנו כפי שעושים כיום חלקים גדולים מאוד בציבור, או לצאת לרחובות, לא אם שלטים ומגפונים, אלה עם כל האנרגיות שנצברו בגלל כל החרות האלה שמנהלים לנו את החיים באין מפריע, ולמחות בכל דרך חוקית שעומדת לרשותנו סביב משרדי הממשלה, הכנסת והמטה הארצי בירושלים, ולא לעזוב כל עוד הם, ראש הממשלה, המפכ"ל, השרים וחברי הכנסת החשודים בפלילים ותיקם נסחב שנים בגלל אזלת יד ושחיטות, אתם תחליטו, לא יועמדו לדין ויתנו את הדין על הפשעים נגד המדינה ונגדנו.
לכאורה שתי החלופות מובילות לאנרכיה (אנחנו בדרך לשם חברים, וכדי שנפנים זאת, כי אולי בעצם ההפנמה נתעורר מן התרדמת הקטלנית שבה אנחנו נתונים כרגע).
אולם בחלופה השנייה אני בסך הכל מתכוון לשנות באופן זמני את סדר העדיפויות של בתי המשפט שלנו. במקום לעסוק רוב הזמן בעברייני הצעצוע, להתרכז לחודש חודשים בעבריינים הכבדים שפשעו נגדנו ונגד המדינה של כולנו, כמו שרים לשעבר וראשי ממשלה בהווה ומפכ"ל וכן הלאה, לגמור עם התיקים נגדם בדיונים רצופים מידי יום ללא דחיות, כמו שעשינו עם אייכמן (לא לגזר דינו אני מכוון, אלה לפרוצדורה). למי שזה נשמע קצת מוגזם, אני אומר כך, כי אייכמן לא הזיק יותר לאיש כאשר הובא ונשפט בארץ, האנשים האלה מאיימים על עצם קיומינו. (הם משמשים מודל לחיקוי לכל נהג פוגע ובורח, למתנחלים פורעי החוק וכל הפסולת האנושית שרומסים את החוק בארצנו).
נבחרנו צריכים לפחד מאיתנו, כי הטבע האנושי די חרה בעצם, אם נתן למן דהו לעשות את כל העולה על רוחו ללא פיקוח, הוא יעשה באמת את כל מה שבה לו, ובדרך כלל, מה שבה ליחיד באשר הוא, אינו משיק בשום מקום, גם לא באין סוף, עם האינטרס הציבורי, כלומר עם העניין שלנו. (והנה לכם הסבר פושטי משו למה שקורה בימים אלה לכלכלה הגלובלית, שבה אנשים תאווי כוח ובצע רוקנו את הקופה של כולנו).
לצורך כך הוקמו בכל המדינות הדמוקרטיות מנגנונים לרגולציה (מחוקק, בתי משפט ובעיקר משטרה), אבל אלה כרסו מזמן אצלנו, ואינם מבצעים את תפקידם.
נותרנו רק אנחנו.
*על פי הדוח של הכתבת אידלמן ב"ארץ" ובוואלה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה