שלשום בשעה 1950 זה קרה, במהלך צפייה בתוכנית הטלוויזיה החביבה עלי של לונדון וקירשנבאום, שזוכה לרייטינג חד ספרתי בימיו הטובים, פלוס מינוס רבע מזה של המתחרה האינטליגנטי של ארז טל, שמכנים אותו "האח הגדול". (שם שהוא סינתזה לקונספט שתבע ג'ורג' אורוול, סופר עתידן בריטי, ו"אחי", שהוא סוג של כינוי ערסי, בו מגדיר הערס על דרך השלילה את כל מי שהוא לא היה רוצה למנות אל בין אחיו).
אגב, אני מוכרח לשתף אתכם בגילוי נוסף שלי בעניין זה, שהוא די ישן, אבל לא זכה לחשיפה קודמת בתכנים המאוד עשירים של הבלוג הזה, לפיו, לערסים יש נטייה אוניברסאלית לדבר על דרך השלילה. אתן לכם דוגמא.
בכל מיני מקומות בארצנו, בעיקר מקומות ריכוז של ערסים, שזה מאפיין שניתן להכליל בו שני שליש מריבונותינו הנוכחית, המנהלים המקומיים שוכחים לכתוב את שם הרחוב כסימן היכר או אינדיקציה להתמצאות לנוכרים כמוני, שמגיעים לשם . (ואני הסתובבתי לא מעט באזורים אלה).
מפה לשם, בהעדר שילוט באופן מוחלט ברחובות של המקומות האלה, נזקקתי להדרכה של מקומיים, (כמעט יצא לי ילידים, אבל היום אני מנסה להיות תקין פוליטית). החברים האלה, למרות שבאופן טבעי הם נוטים לאלימות אינסטינקטיבית, התגלו בשלב החיברות הקמאי הזה, (מונח סוציולוגי, משהוא כמו להסתחבק בעברית), מאוד ידידותיים ועשו כל ניסיון להסביר לי בדרכם המיוחדת, איך להגיע לכתובת המסוימת בשכונה שלהם.
כאן התחילה בעיה מאוד גדולה מן הצד שלי, שכן הם קודם כל, ובפירוט רב התעקשו להסביר לי איך להגיע לעשר כתובות אחרות, כידי שבסוף אגיע לכתובת שביקשתי להגיע אליה.
זה בדרך כלל הולך כך:
אני: (רואה אחד יושב על הברזלים נניח), "שלום, איך מגיעים לרחוב הנרקיס?".
הוא: (יורק, קול חריקה, יורק עוד פעם), "סע ישר שתי רחובות, תפנה סמאל ואחרי חמישים מטר תפנה ימין, שם על יד המכולת, אתנחתא"...(מסתכל עלי ובוחן את תגובתי, וכאשר נאורו עיני, כי הנה, הוא אומר לי איפה),"זה לא שמה" הוא פולט בנון שלנטיות שלא הייתה מביישת את קלרק גייבל.
אני: כולי אופטימיות נוטפת, "נו?"
הוא: "תיסע שמה ישר עד שתיראה בית כנסת, אחריו 50 מטר, על יד המתנ"ס תמשיך ישר, עד שתגיע לקיוסק של אולג"... אתנחתה (אני שוב מסגיר חיוך אופטימי), והוא אומר לי שוב, עם היוך של עגלה מיוחמת, "זה לא שמה" .
אני: קצת נואש ומתוסכל, " אוםםם, אז איפה?" (סמנים ראשונים של אבוד סבלנות אינטלקטואלית)?
הוא: "לא אחי, מה קרה לך, עוד לא התחלנו, רבאק. אתה ממשיך ישר עוד 250 מטר, שם תירא עץ גדול, על ידו יש את הכלב של קלוד, הוא קשור שם ממלחמת לבנון השנייה, אבל הוא מקבל אוכל, לא לדאוג אחי, אנחנו לא ברברים כך, פשוט הבעלים שלו נעלם מאז, אבל הוא של השכנים...אתנחתא...
אני: (מקדים אותו הפעם, ללא שום מימיקה שתסגיר את רגשותיי, פני פוקר), "אז זה שמה?"
הוא: "איפה אתה חי אחי, לאן אתה רץ, עוד לא התחלנו, משם תפנה ימינה, סע עוד מאה מטר, על יד העץ הירוק (יש אלף כאלה), תיראה בית עם גג אדום", (כל הבתים כאלה), אתנחתא...
אני: "אז זה שמה?" (מנגב זעה קרה מן המצח, ומשחרר בתנועה זהירה את נצרת הברטה).
הוא: "לא אבאלה" (שכן הוא מבחין שבמהלך הדיאלוג איתו, נפלה עלי זקנה מוקדמת), "זה לא שמה, אבל עם תדפוק בדלת, ותשאל את ז'קלין, היא תגיד לך".
שנים רבות בתוך עידן ה- GPS אני עדיין נזכר בשיחות האלה. היום, בפרספקטיבה של שנים, אני חושב שהאנשים האלה פשוט חיפשו חברה, הם משכו את השיחה אתך כי זה היה אחד משיאי היום שלהם, והיו להם מעט כאלה (שיאים, כמובן).
אבל, לעניינינו:
"האח הגדול" כקונספט מופיע לראשונה בספרו של הבריטי החביב הזה, אורוול, " 1984 " שיצא לאור לראשונה ב - 1949.
הספר שייך לז'נר הדיסטופי, ההפך מאוטופי, שזה אומר סוג של עולם בלתי חביב ובלתי רצוי לאלה שנידונו לחיות בו.
גיבור הספר, וינסטון סמית, חי ב"אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה המדוברת מותאמת, והופכת לשפה הנקראת "שיחדש" (Newspeak), כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים. מטרת ה"שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב בו הדיבור הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי, ולא פעולה מנטלית שמקורה במוח. כך למשל, תרגום לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהחוקה האמריקאית, המדברת על חופש ועל המרדף אחר האושר, הינו מילה אחת- "חשובפשע" (Thoughtcrime) - המילה המיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה.
בעולם הקודר המתואר בספר, אין לאדם חופש חשיבה, הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין (Telescreen) נמצא בכל פינה והאח הגדול - עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו הקטנה ביותר - חיוך בלתי צפוי; הליכה לכיוון שונה מהרגיל; מחשבה המביעה ביקורת על השלטונות - תביא על המעז את יד המפלגה.
כמובן שכמו כל העתידנים, אורוול טעה בגדול,(בכאילו דא, חכו קצת), הקשר היחיד בין העולם שלנו לזה שבספרו, הוא תוכנית טלוויזיה מאוד פופולארית של יוצר אינטליגנטי, ארז טל שמו, שאני באופן אישי היית מוכן להעביר את חיי, בלי שיזכירו לי את קיומו.
אם אורוול היה יודע, כי היזם הזריז הזה מנצל את מועד פקיעת הפטנט שלו לקונספט, ומשתמש בו כדי להתעלל כבמיליון צופים (אני חלוק כיצד לאפיין אותם, בכל מקרה על דרך השלילה של הערסים, אף אחד מהם לא היה ולא יהיה מועמד לנובל, ואפילו לפרס ישראל לא), ובעוד כמה אקסהיביציוניסטים (מתערטלים בפומבי), סתומים, שאילו היה עושים את מה שהם עושים שלא במסגרת תוכנית רבת רייטינג, הם היו מואשמים בכל מיני עבירות פליליות, שגם המשטרה השלומיאלית שלנו, הייתה מצליחה לאסוף ראיות נגדם, והוא (אורוול), היה מתהפך בקברו, בקצב של השווארמה בחנות של "מלך השוורמה" מול בניין המאה.
במאמר מוסגר, וכגילוי נאות, עלי לידע אתכם, כי כל הידיעות שלי על תוכנית הטלוויזיה הזאתי, באים ממקורות עקיפים כמו מאמרי בקורת או סקירת תוכניות טלוויזיה, שכן, אני מודה, אני לא מסוגל לצפות בזה, גם לא לרגע.
אבל זה כיום, ואני כציוני טוב, ופטריות לא רע, אוהב להיזכר בימים שבהם היינו שונים קצת, כלומר בימים שבמקום לספור את הרייטינג היומי, העיתונות עסקה בדיווח על העולם האמיתי ולא הווירטואלי.
ימים שבהם הייתה רק כלכלה אחת למשל, זו הכלכלה הריאלית, שבימים אלה מתחילים להיזכר בה, והיא תופסת את עיקר תשומת הלב ומתחילה גם להשפיע עלינו.
וכאן הגיע הזמן לספר לכם מה קרה לי שלשום בשעה 1950.
לונדון וקרשנבאום אירחו בתוכניתם ארכיאולוגית אחת, (שכחתי את שמה, הגיל, אתם יודעים איך זה), שחופרת בגשר בנות יעקוב שבצפון. החפירות מתנהלות בשכבות קרקע שמתוארכות לפני כ - 750000 שנים.
בימים אלה הסתובב בעולם טיפוס של אדם שהיה מאוד שונה מאיתנו (זאת אומרת מרובנו). שמו היה הומו-ארקטוס (לא חברות יקרות, לא להסיק מסקנות נמהרות, לא הייתה לו זקפה כל הזמן, הוא פשוט הזדקף כולו ומתח כתפיים, בניגוד לטיפוס הקודם, האוסטרלו-פיטקוס, שהתהלך כמו קוף קדמון, כפוף ושמוט רגליים).
אז החבר החביב הזה, שהגיע לארץ ישראל מערבות מזרח אפריקה ברגל, השתמש כבר באש, וזאת הידיעה המרעישה, שכן לפי תיאוריות קודמות, השימוש ("ביות") האש התחיל רק חצי מיליון שנה מאוחר יותר. לפי הממצא המרעיש הזה, פרומתאוס לא היה חצי אדם חצי אל יווני, אלה אב קדום שלנו, עברי כמונו.
כלומר, אם נלך על זה ונפתח את העניין הזה הלאה, ונאמץ את האיש המוכשר הזה (ממציא האש), אל חיקינו העברי, כמו שאמצנו כמה שבטים שהסתובבו פה בעת העתיקה קצת אחרי זה, נוכל לטעון כי למעשה גם הגולן שלנו.
כל מה שצריך זה איזה רב הזוי שינפיק לנו פסק הלכה קטן, לפיו ההומו-ארקטוס (למרות שמו הנואף, אבל מילא), היה אבינו הקדמון, בהתבסס על שורה בתנ"ך, שתהיה סתומה מספיק כדי שאפשר יהיה להשליך עליה את הקישור הזה, (לא חסרים כאלה), והנה נולד לנו טיעון חזק וראוי להמשך שלטוננו בגולן, למורת רוחו וחמתו של אסעד, אבל שיוכל את הכובע, למה הוא לא חשב על זה קודם.
הטעון הזה הרי יש לו שורשים מדעיים, בניגוד נניח לקשר הפתלתל משהוא שלנו למערת המכפלה בחברון, שם כל הבסיס נטול ארכיאולוגיה לגמרי.
יש רק בעיה אחת קטנה בכל העניין הזה. גשר בנות יעקוב נמצא על הירדן, הגבול הבין לאומי בינינו ובין הסורים. הארכיאולוגית המכובדת לא אמרה מאיזה צד של הגשר היא חופרת, ושני הטרחנים הזקנים האלה, חסרי מודעות ארץ ישראלית לגמרי, לא שאלו אותה פרט כזה חשוב ומהותי לעתידינו.
שכן אם היא חופרת בצידו המערבי של הגשר, הלך לנו על הגולן, ואין לנו קייז כלל, ונשאר רק ההיבט של הגאווה הלאומית, אבל בסעיף הזה כידוע לא חסר לנו כלום.
אבל אם נאמץ את הרציונליזציה של הערסים, ונניח שכבר גם בקרב ההומו-ארקטוס, היו כאלה, הרי אפשר כי בסך הכל מדובר בטעות בכתובת.
בתמונה למעלה - פרומתאוס מביא את האש לבני האדם (Heinrich Füger, 1817
אגב, אני מוכרח לשתף אתכם בגילוי נוסף שלי בעניין זה, שהוא די ישן, אבל לא זכה לחשיפה קודמת בתכנים המאוד עשירים של הבלוג הזה, לפיו, לערסים יש נטייה אוניברסאלית לדבר על דרך השלילה. אתן לכם דוגמא.
בכל מיני מקומות בארצנו, בעיקר מקומות ריכוז של ערסים, שזה מאפיין שניתן להכליל בו שני שליש מריבונותינו הנוכחית, המנהלים המקומיים שוכחים לכתוב את שם הרחוב כסימן היכר או אינדיקציה להתמצאות לנוכרים כמוני, שמגיעים לשם . (ואני הסתובבתי לא מעט באזורים אלה).
מפה לשם, בהעדר שילוט באופן מוחלט ברחובות של המקומות האלה, נזקקתי להדרכה של מקומיים, (כמעט יצא לי ילידים, אבל היום אני מנסה להיות תקין פוליטית). החברים האלה, למרות שבאופן טבעי הם נוטים לאלימות אינסטינקטיבית, התגלו בשלב החיברות הקמאי הזה, (מונח סוציולוגי, משהוא כמו להסתחבק בעברית), מאוד ידידותיים ועשו כל ניסיון להסביר לי בדרכם המיוחדת, איך להגיע לכתובת המסוימת בשכונה שלהם.
כאן התחילה בעיה מאוד גדולה מן הצד שלי, שכן הם קודם כל, ובפירוט רב התעקשו להסביר לי איך להגיע לעשר כתובות אחרות, כידי שבסוף אגיע לכתובת שביקשתי להגיע אליה.
זה בדרך כלל הולך כך:
אני: (רואה אחד יושב על הברזלים נניח), "שלום, איך מגיעים לרחוב הנרקיס?".
הוא: (יורק, קול חריקה, יורק עוד פעם), "סע ישר שתי רחובות, תפנה סמאל ואחרי חמישים מטר תפנה ימין, שם על יד המכולת, אתנחתא"...(מסתכל עלי ובוחן את תגובתי, וכאשר נאורו עיני, כי הנה, הוא אומר לי איפה),"זה לא שמה" הוא פולט בנון שלנטיות שלא הייתה מביישת את קלרק גייבל.
אני: כולי אופטימיות נוטפת, "נו?"
הוא: "תיסע שמה ישר עד שתיראה בית כנסת, אחריו 50 מטר, על יד המתנ"ס תמשיך ישר, עד שתגיע לקיוסק של אולג"... אתנחתה (אני שוב מסגיר חיוך אופטימי), והוא אומר לי שוב, עם היוך של עגלה מיוחמת, "זה לא שמה" .
אני: קצת נואש ומתוסכל, " אוםםם, אז איפה?" (סמנים ראשונים של אבוד סבלנות אינטלקטואלית)?
הוא: "לא אחי, מה קרה לך, עוד לא התחלנו, רבאק. אתה ממשיך ישר עוד 250 מטר, שם תירא עץ גדול, על ידו יש את הכלב של קלוד, הוא קשור שם ממלחמת לבנון השנייה, אבל הוא מקבל אוכל, לא לדאוג אחי, אנחנו לא ברברים כך, פשוט הבעלים שלו נעלם מאז, אבל הוא של השכנים...אתנחתא...
אני: (מקדים אותו הפעם, ללא שום מימיקה שתסגיר את רגשותיי, פני פוקר), "אז זה שמה?"
הוא: "איפה אתה חי אחי, לאן אתה רץ, עוד לא התחלנו, משם תפנה ימינה, סע עוד מאה מטר, על יד העץ הירוק (יש אלף כאלה), תיראה בית עם גג אדום", (כל הבתים כאלה), אתנחתא...
אני: "אז זה שמה?" (מנגב זעה קרה מן המצח, ומשחרר בתנועה זהירה את נצרת הברטה).
הוא: "לא אבאלה" (שכן הוא מבחין שבמהלך הדיאלוג איתו, נפלה עלי זקנה מוקדמת), "זה לא שמה, אבל עם תדפוק בדלת, ותשאל את ז'קלין, היא תגיד לך".
שנים רבות בתוך עידן ה- GPS אני עדיין נזכר בשיחות האלה. היום, בפרספקטיבה של שנים, אני חושב שהאנשים האלה פשוט חיפשו חברה, הם משכו את השיחה אתך כי זה היה אחד משיאי היום שלהם, והיו להם מעט כאלה (שיאים, כמובן).
אבל, לעניינינו:
"האח הגדול" כקונספט מופיע לראשונה בספרו של הבריטי החביב הזה, אורוול, " 1984 " שיצא לאור לראשונה ב - 1949.
הספר שייך לז'נר הדיסטופי, ההפך מאוטופי, שזה אומר סוג של עולם בלתי חביב ובלתי רצוי לאלה שנידונו לחיות בו.
גיבור הספר, וינסטון סמית, חי ב"אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה המדוברת מותאמת, והופכת לשפה הנקראת "שיחדש" (Newspeak), כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים. מטרת ה"שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב בו הדיבור הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי, ולא פעולה מנטלית שמקורה במוח. כך למשל, תרגום לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהחוקה האמריקאית, המדברת על חופש ועל המרדף אחר האושר, הינו מילה אחת- "חשובפשע" (Thoughtcrime) - המילה המיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה.
בעולם הקודר המתואר בספר, אין לאדם חופש חשיבה, הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין (Telescreen) נמצא בכל פינה והאח הגדול - עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו הקטנה ביותר - חיוך בלתי צפוי; הליכה לכיוון שונה מהרגיל; מחשבה המביעה ביקורת על השלטונות - תביא על המעז את יד המפלגה.
כמובן שכמו כל העתידנים, אורוול טעה בגדול,(בכאילו דא, חכו קצת), הקשר היחיד בין העולם שלנו לזה שבספרו, הוא תוכנית טלוויזיה מאוד פופולארית של יוצר אינטליגנטי, ארז טל שמו, שאני באופן אישי היית מוכן להעביר את חיי, בלי שיזכירו לי את קיומו.
אם אורוול היה יודע, כי היזם הזריז הזה מנצל את מועד פקיעת הפטנט שלו לקונספט, ומשתמש בו כדי להתעלל כבמיליון צופים (אני חלוק כיצד לאפיין אותם, בכל מקרה על דרך השלילה של הערסים, אף אחד מהם לא היה ולא יהיה מועמד לנובל, ואפילו לפרס ישראל לא), ובעוד כמה אקסהיביציוניסטים (מתערטלים בפומבי), סתומים, שאילו היה עושים את מה שהם עושים שלא במסגרת תוכנית רבת רייטינג, הם היו מואשמים בכל מיני עבירות פליליות, שגם המשטרה השלומיאלית שלנו, הייתה מצליחה לאסוף ראיות נגדם, והוא (אורוול), היה מתהפך בקברו, בקצב של השווארמה בחנות של "מלך השוורמה" מול בניין המאה.
במאמר מוסגר, וכגילוי נאות, עלי לידע אתכם, כי כל הידיעות שלי על תוכנית הטלוויזיה הזאתי, באים ממקורות עקיפים כמו מאמרי בקורת או סקירת תוכניות טלוויזיה, שכן, אני מודה, אני לא מסוגל לצפות בזה, גם לא לרגע.
אבל זה כיום, ואני כציוני טוב, ופטריות לא רע, אוהב להיזכר בימים שבהם היינו שונים קצת, כלומר בימים שבמקום לספור את הרייטינג היומי, העיתונות עסקה בדיווח על העולם האמיתי ולא הווירטואלי.
ימים שבהם הייתה רק כלכלה אחת למשל, זו הכלכלה הריאלית, שבימים אלה מתחילים להיזכר בה, והיא תופסת את עיקר תשומת הלב ומתחילה גם להשפיע עלינו.
וכאן הגיע הזמן לספר לכם מה קרה לי שלשום בשעה 1950.
לונדון וקרשנבאום אירחו בתוכניתם ארכיאולוגית אחת, (שכחתי את שמה, הגיל, אתם יודעים איך זה), שחופרת בגשר בנות יעקוב שבצפון. החפירות מתנהלות בשכבות קרקע שמתוארכות לפני כ - 750000 שנים.
בימים אלה הסתובב בעולם טיפוס של אדם שהיה מאוד שונה מאיתנו (זאת אומרת מרובנו). שמו היה הומו-ארקטוס (לא חברות יקרות, לא להסיק מסקנות נמהרות, לא הייתה לו זקפה כל הזמן, הוא פשוט הזדקף כולו ומתח כתפיים, בניגוד לטיפוס הקודם, האוסטרלו-פיטקוס, שהתהלך כמו קוף קדמון, כפוף ושמוט רגליים).
אז החבר החביב הזה, שהגיע לארץ ישראל מערבות מזרח אפריקה ברגל, השתמש כבר באש, וזאת הידיעה המרעישה, שכן לפי תיאוריות קודמות, השימוש ("ביות") האש התחיל רק חצי מיליון שנה מאוחר יותר. לפי הממצא המרעיש הזה, פרומתאוס לא היה חצי אדם חצי אל יווני, אלה אב קדום שלנו, עברי כמונו.
כלומר, אם נלך על זה ונפתח את העניין הזה הלאה, ונאמץ את האיש המוכשר הזה (ממציא האש), אל חיקינו העברי, כמו שאמצנו כמה שבטים שהסתובבו פה בעת העתיקה קצת אחרי זה, נוכל לטעון כי למעשה גם הגולן שלנו.
כל מה שצריך זה איזה רב הזוי שינפיק לנו פסק הלכה קטן, לפיו ההומו-ארקטוס (למרות שמו הנואף, אבל מילא), היה אבינו הקדמון, בהתבסס על שורה בתנ"ך, שתהיה סתומה מספיק כדי שאפשר יהיה להשליך עליה את הקישור הזה, (לא חסרים כאלה), והנה נולד לנו טיעון חזק וראוי להמשך שלטוננו בגולן, למורת רוחו וחמתו של אסעד, אבל שיוכל את הכובע, למה הוא לא חשב על זה קודם.
הטעון הזה הרי יש לו שורשים מדעיים, בניגוד נניח לקשר הפתלתל משהוא שלנו למערת המכפלה בחברון, שם כל הבסיס נטול ארכיאולוגיה לגמרי.
יש רק בעיה אחת קטנה בכל העניין הזה. גשר בנות יעקוב נמצא על הירדן, הגבול הבין לאומי בינינו ובין הסורים. הארכיאולוגית המכובדת לא אמרה מאיזה צד של הגשר היא חופרת, ושני הטרחנים הזקנים האלה, חסרי מודעות ארץ ישראלית לגמרי, לא שאלו אותה פרט כזה חשוב ומהותי לעתידינו.
שכן אם היא חופרת בצידו המערבי של הגשר, הלך לנו על הגולן, ואין לנו קייז כלל, ונשאר רק ההיבט של הגאווה הלאומית, אבל בסעיף הזה כידוע לא חסר לנו כלום.
אבל אם נאמץ את הרציונליזציה של הערסים, ונניח שכבר גם בקרב ההומו-ארקטוס, היו כאלה, הרי אפשר כי בסך הכל מדובר בטעות בכתובת.
בתמונה למעלה - פרומתאוס מביא את האש לבני האדם (Heinrich Füger, 1817
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה