רשומון

"מושתלת כליה מתה מוחית - המשפחה מסרבת לתרום
כשמקבלים נותנים? לא תמיד. חולה בת 70, שעברה בעבר השתלת כליה שהצילה את חייה, לקתה באירוע מוחי והיא כעת במצב של מוות מוחי. למרות שניתן לתרום את ריאותיה לחולה אנוש, רב של חב"ד, ששעותיו ספורות אם לא יקבל ריאות חדשות, מסרבת המשפחה לתרום את אבריה"
YNET: 18 לספטמבר 2008
רשומון (אקירה קוראסווה):
"הסרט מבוסס על שני סיפורים מאת הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה, ומתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה:
טג'ומרו, הנאשם באונס וברצח (שאותו גילם טושירו מיפונה),
טקהירו, הסמוראי הנרצח, שדבריו מגיעים באמצעות מעלה באוב,
מסאקו, הנאנסת, שהיא אשתו של הנרצח
חוטב עצים ששמו אינו ידוע, שצפה באירוע.
הארבעה מעלים מזיכרונם את הפשע. ארבעת העדויות סותרות זו את זו והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת, ובפרט אינו מקבל תשובה לנסיבות המוות: האם היה זה מוות בדו-קרב, רצח או התאבדות? המוות הוא נתון אובייקטיבי, אך תיאור נסיבותיו סובייקטיבי לחלוטין ומשקף את הפרשנות שנותן למאורעות כל עד ראייה". (ויקיפדיה)
כמו ברשומון, גם בסיפורה של מושתלת הכליה, יש 4 גיבורים מרכזיים.
האישה, שברגעים אלה שוכבת אי שם בחדר אפל בבית חולים בארץ, מחוברת לצינורות ומכונת הנשמה.
רב אחד גוסס, שמחובר גם הוא למכונת הנשמה, אבל להבדיל מין האישה, מוחו פעיל למדי ומגלגל מחשבות רבות, שאני יכול רק לנחש שמרביתן קשורות לפגישתו הקרובה עם מלאך המוות.
משפחתה של האישה.
ורב אחד נוסף, חי וחיוני מידי, עם דעות מאוד נחרצות.
הרקע של קרחת היער ביפן, בצבעי שחור לבן, מתחלפת בגרסה המקומית שלנו, למסדרון של בית החולים בצבעי ירוק אפור.
אנחנו נצא למשא כפול, ננסה לחפש את האמת בסיפור הזה וננסה להחליט מי צודק בו.
נתחיל מן הסוף, הרב גוסס ומותו קרב. יש סיכוי סביר להציל אותו. אם ימות בשעות הקרובות, האם אפשר להאשים את הרב השני בהריגתו?
עובדתית, במבחן הסבירות, לרב השני שנקרה לו מכאן והלאה, "הסרבן", יהיה חלק אקטיבי במותו של הרב הראשון, (שמכאן והלאה נקרה לו בשם "הנזקק").
כלומר, הסרבן בסירובו לתרום את ריאותיה של האישה, יגרום באופן ישיר מאוד למותו של הרב הנזקק.
הוא יודע באופן ודאי וברור שהאיסור שהטיל על בני משפחת האישה לתרום את ריאותיה, יגרום למותו של הקולגה שלו מן החצר הקונקורנטית (אני מוותר לו בנקודה הזאתי, שכן לא יעלה על הדעת שסירובו נובע משנאת קונקורנטים, ניתן לו אשראי ונאמין שמאחורי זה אמונות תפלות ובערות בלבד).
כלומר, יש כאן ידיעה הנובעת מן הסירוב, יש את המעשה באיסור שהטיל על בני משפחתה, ותהיה לנו גופה. זאת אומרת, שפחות או יותר הרב הסרבן עומד בקריטריונים שנקבעו בחוק הפלילי שלנו לאישום פלוני בהריגה או לכל הפחות בגרם מוות ברשלנות. (זו זווית הראיה של הפרקליט, שחקן משנה שלנו, שכן אנחנו לא מחויבים להשתמש רק בשחקנים הראשיים, לפי המודל של קוראסווה).
החוק הפלילי מגדיר שותפים לעבירה, כאנשים שבמעשה או במחדל, סייעו לנאשם העיקרי להשלים את ביצוע העבירה.
אם כך, אפשר להאשים את בני משפחתה בסיוע להריגה או גרם מוות.
ומה חלקה של הגוססת לצורך העניין, ובכן, עליה חלה הגנה של העדר אחריות פלילית באופן אבסולוטי לגמרי. העמדתה לדין כרוכה בלוגיסטיקה מאוד מסובכת, לא נזדקק לה בשל אלמנט זה לעיל.
אבל הרב הגוסס עדיין גוסס, כך שאין לנו גופה בשלב זה, ובהעדרה אי אפשר להאשים איש בהריגה.
הם... (המהום).
אבל הוא ימות ברגע שריאותיו יקרסו סופית, וזה קורה כרגע.
נכון, ואפשר למנוע את מותו, והחוק הפלילי קובע כי אדם שלא מנע פשע שמתרחש לנגד עיניו, יואשם באי מניעת פשע.
יוצא איפה, שהרב הסרבן, משפחת האישה, אני ואתם, רבותי היקרים, שמרגע זה ואילך יודעים על החד גדיא הזה, צריכים לפעול למניעתו, אחרת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מואשמים במותו של ה"רב הנזקק" למעלה.
כאן עלי לבשר לכם חגיגית וללא שמץ של סרקזם, שאני, בתוקף היותי אזרח אחראי, בהביאי הסיפור הזה בפניכם, עשיתי מעשה שפוטר אותי מאישום חמור של אי מניעת פשע (שכן זה פחות או יותר המקסימום שאני יכול לעשות בעניין הזה בכל מקרה), אבל באותה עת סיבכתי את החיים שלכם באותו עניין ממש, וכעת עליכם לעשות מעשה, כדי שלא תואשמו חס וחלילה באי מניעת פשע. (זו זווית ראייתו של האזרח הטוב, גם שחקן משנה בגרסא שלנו).
כלומר, שמתי אתכם במצב של דילמה שאפשר לדמות אותה לדילמה של מקבל מכתב שרשרת, אם תעביר את המכתב לכל חבריך, תהיה פטור ממוות אלים בדרך כלל שיערוב לך מאחורי כל פינה, אבל תסתבך בחרונם של כל חבריו, שיהיו מאותו רגע באותו דילמה. אם תחליט לא להעביר את המכתב הלאה, תסתכן במוות נורא שיארוב לך מכאן ואילך בכל פינה.
אבל מאחר ואתם בסך הכל קוראים את הדברים האלה לבד בחדר השינה שלכם, יש לכם כעת אפשרות לעזוב את הפוסט הזה, ויענו להתחפף מכל הבלגן הזה של שני הרבנים, אני וגם משפחה אחת של אישה גוססת..
האומנם?
בהחלט לא. על השרת של "קפה דה מרקר" אתם רשומים ברגע זה עם ה - IP ADDRESS המאוד אישי שלכם, כאנשים שמעיינים בדף http://cafe.themarker.com/view.php?t=633081 , שהוא לצורך העניין, הדף של הפוסט הזה.
כלומר, אם יקרה משהו מאוד בלתי צפוי, ואם תרצה המשטרה, היא יכולה לאתר את כולכם, להאשים אתכם באי מניעת פשע שהיא עבירה מספיק חמורה כדי שלא תוכלו לקבל תעודת יושר בעתיד, והלך לכם על ה"גרין קרד" ואולי אפילו על הוויזה לדוד סם.
מכאן, שאם תרצו או לא אתם כבולים למלכודת הזאתי, ותצטרכו בעל כורחכם, לקחת איתי חלק בחיפוש האמת והצדק בעניין הזה שהבאתי בפניכם. (וזו זווית הראיה של כולנו).
אז בואו ונהיה מציאותיים, נעזוב את החוק הפלילי שרק מסבך אותנו וננסה להפעיל הגיון ושיפוט מוסרי אינטואיטיבי, שמניסיוני לפחות יעילים מאוד במצבים כאלה.
ראשית, האישה חיה כמה שנים טובות בזכות כליה של בן אדם אחר שהושתלה בגופה. העובדה הזאתי הופכת אותה למחויבת לנושא במידה גדולה יותר מכלום. כלומר, אילו האישה הייתה בדעתה, והייתה יכולה לתת את דעתה אם עליה לתרום את ריאותיה או לאו, היא הייתה צריכה לשקול בין השיקולים הרגילים, שיקולים נוספים, שכוללים את מחויבותה המיוחדת לקונספט של ההשתלות בכלל, שהצילו את חייה ויכולים להציל את חייו של זולתה".
אם היא הייתה מסרבת, ומתעלמת באופן מוחלט מחובתה לקונספט ולבן אדם במצוקה, היינו אומרים עליה שהיא בן אדם די לא נחמד, או אפילו בן אדם חרא. אבל היא אינה בדעתה.
במצב זה בני משפחתה נוטלים זכות על דעתה בתוקף חוקי האפוטרופוסים המקובלים אצלנו ורלוונטיים במקרה זה.
בחבילת האפוטרופסות, בני משפחתה מקבלים את כל השיקולים שהיה על האישה לשקול אותם, כולל המחויבות הנוספת שלה לקונספט של ההשתלות. אם יסרבו אם כן, למרות המצוקה שהם נתונים בה כרגע, הם יצאו די חארות. (וזו זווית הראיה של השופט, שחקן משנה באלתור הזה שלנו).
אבל יש כאן בעיה, לאישה אין דעה בגלל סיבות פיזיולוגיות בלתי הפיכות בשום צורה.
אבל גם לבני משפחתה אין דעה, הם הפקידו את דעתם בידי הרב הסרבן שלנו.
סוג כזה של העדר דעת, לא יכול לשמש תירוץ לשום מעשה או הימנעות ממעשה. כלומר בני משפחתה של האישה הגוססת שותפים בעיני בגרימת מותו של ה"רב הנזקק" אם כך יקרה בעתיד .
אפילו החוק הפלילי שלנו לא פוטר אדם מאחריות פלילית, רק בגלל שהחליט לאפסן את דעתו שלו ולא להשתמש בו.
החוק הפלילי, נסמך על משהו שאנחנו קוראים לו התודעה הציבורית שלנו וההסכמה הקולקטיבית, שנובעים מן התודעה הציבורית הזאתי, ויוצרים את הבסיס שבלעדיו אין קיום לחברה דמוקרטית.
לצורך עניין זה אין הבדל בין הפקדה פסיבית של דעת לבין מסירת שליטה מוחלטת עליו, כלומר המנדט הבלעדי על דעתך, הן על ענייני יום יום והן בעניינים ברומו של עולם, שיהיו בידיו של אחר, אבל למרות שדעתך אינה עומדת עוד לרשותך ברוב העניינים, אתה עדיין מצפה שיהיו לך כל הזכויות של האנשים שאחראים על דעתם.
במילים אחרות, אתה מבקש שנפטור אותך מאחריות באופן אבסולוטי, אבל ניתן לקולך, שבעצם לא שייך לך, להישמע בחוצותינו כאילו הוא עדיין קולך.
או בעניין הזה של לתרום או לא לתרום את ריאותיה של האישה, אתם מצפים שנכבד את דעתכם, בעוד שהיא בעצם כלל לא קיימת. זאת ועוד, ההחלטה שלא לתרום את אותן ריאות קריטיות, היא של אדם שכלל אינו רלוונטי לאירוע ואין לו שום מעמד, לא משפטי, לא משפחתי וגם לא מוסרי להתערב בנעשה בו.
אז למה לכל הרוחות, לא יכולה חברה מתוקנת, על כל רשויותיה, לנפנף לכל הרוחות את ה"רבי הסרבן" הזה, לקחת את ריאותיה של האישה המתה, ולהציל את חייו של אזרח אחד שלה, שחייו לטוב ולרע הופקדו בידיה.
לכאורה יש כמה בעיות:
האם האישה מתה?
הרפואה המודרנית מגדירה מוות מוחי כמוות. אם כן האישה מתה.
האם לאישה יש צורך בריאות?
הריאות הם אביזר שאנחנו נושמים בעזרתו. אנחנו נושמים כי גופנו צריך חמצן. מתים לא צריכים חמצן, הם משתמשים בו, כי ריקבון הוא סוג מסוים של שימוש בחמצן, אבל לא כזה שהרב הסרבן נתן עליו את דעתו.
האם יש סיכוי שהאישה תזדקק לריאותיה אי פעם?
מאוד לא סביר. (וזו זווית הראיה של הרופא, שגם הוא עומד מן הצד, כמו חוטב העצים שהיה עד כאילו אובייקטיבי ברשומון של קוראסווה).
האם אנחנו יכולים, לכפות על בן אדם אחר להיות בן אדם, או שמא אנחנו יכולים להתערב רק לאחר שהאדם עשה משהוא שהזיק למשהו אחר בקרבינו?
זו שאלה מוסרית פילוסופית נכבדה. ההיגיון אומר שאם נחסוך את מותו של אדם בהתערבותנו לפני המעשה, אנחנו חייבים לפעול כך.
החוק אומר שאנחנו חייבים למנוע פשע.
המחוקק מאידך לא מעמיד לרשותנו שום כלי ממשי לבצע התערבות אפקטיבית, וספק רב אם יש סמכות כזאת בידי הריבון או נציגו מרשויות האכיפה הרלוונטיות.
אבל עדיין המחוקק מצפה שנפעל למניעת מותו של הרב.
והנה לכם דילמה.
כמו שקוראסווה לא רמז אפילו ברמז קטן מי היה הרוצח, גם אני לא יכול לפתור לכם את הדילמה.
אבל אם קראתם איתי את הפוסט הזה, ובמהלכו הצלחתי לגרום לכם לחשוב יחד איתי, ולהתלבט, הרי שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי בעניינו של קוראסווה והרב מחב"ד.
ובשולי העניין הזה, חומר נוסף למחשבה.
האם אנחנו, חברה שמתיימרת להיות חלק בעולם המערבי יענו, שיש בו עדיין משטר דמוקרטי כאילו, צריכים לתת מקום בהכרעות שבסלע קיומינו, לאנשים שהחליטו לאפסן את דעתם ולמסרו בידיו של אחר, שגם לגביו אין לנו בטחון למי השליטה על דעתו שלו?
מאחר ואנחנו מדברים על ציבור די גדול בקרבינו, משהוא כמו 30% מבעלי זכות הבחירה ביננו, העניין הזה צריך שיבער מאוד בעצמותינו.
שבת שלום ושנה טובה
יודה