התמונה הזאתי צדה את עיניי במהלך שיטוט בלפטופ בעת שישבתי והמתנתי במסדרון בית המשפט לדיון של הבוס לשימוע בענייניו, שהסתבכו קצת בזמן האחרון.
אז מה לי, חברים, ולתמונה הזאתי, שצולמה בגרוזיה שבהרי הקאווקז, ולסבתא הגרוזינית, שעל פניו נמצאת במצוקה הבולטת לעיני המתבונן.
ובכן, היא עוררה את סקרנותי בכמה אופנים.
ראשית, עם נפעיל את הדמיון שלנו ונשחזר את הנסיבות של הרגע בו צולמה התמונה, הרי ברור שהסבתא הזאתי לא הייתה לבד, כי אם היה שם גם צלם אחד שצילם אותה על מנת להנציח אותה בדפי ההיסטוריה שנכתבו בקצב מואץ בעת זו בגרוזיה.
הצלם הזה, בן אדם גרוזיני גם כן וככל הנראה, עברו במוחו כמה מחשבות במהירות גדולה מאוד, למרות שכאמור מדובר בבן אדם גרוזיני, שידוע לכל שמחשבות לא מרבות לפקוד את מוחו, ושכמה מחברי מטילים ספק בקיומו של איבר כזה אצלו אם בכלל, וסביר שגם כשהן מגיעות לשם(המחשבות כמובן), , הן נעות ב"סלוו מושן" ולא במהירות האור.
אבל כאן מדובר בנסיבות חריגות שאפשר להבין מן המצוקה הגדולה שעל פניה של הסבתא וגם קצת מן הלהבות של האש ברקע.
ובכן, השאלה הראשונה שנשאלת לאור הסקירה הזאתי שלי, מדוע אותו צלם אלמוני העדיף את משק כנפי ההיסטוריה על פני חובותיו כבן אדם בכלל וכגרוזיני בפרט, לסייע לקשישה הפצועה הזאתי, שהאופן שבו היא מושיטה את ידה לכיוון הצלם והבעת פניה, מרמזות ברמיזה עבה מאוד כי ההיסטוריה לא הייתה בראש ענייניה ברגעים אלה בדיוק.
עוד דבר שדי ברור מן התמונה הוא כי אין אנשים נוספים ברגע נתון זה, בפריים של התמונה ומסביב לה, שכן סביר להניח שאפילו בגרוזיה אם היו כאלה, לפחות אחד מהם היה ניגש ולופת את ידה ומחלץ אותה באופן זמני ממצוקתה וחרפתה, שכאמור ניכרים מאוד לעיני המתבונן בתמונה.
כלומר יש לנו כאן צלם אחד עם מצלמה ביד וחובה גדולה לאנושות ולהיסטוריה, וסבתא פרטית אחת פצועה מאוד, שכן עם תתעמקו בפרטי התמונה תיראו שהיד הימנית שלה משום מה לא נכללה - מן המרפק ומטה - בפריים של התמונה,וסביר שהיא מונחת במקום כלשהו בסביבה אבל לגמרה לא מחוברת למקומה הטיבעי, מתחת למרפקה.
זה קרה ככל הנירא, עקב פיצוץ המכונית שעולה בלהבות ברקע אשר הותירה אותה בחיים באופן זמני לפחות, עם רצון גדול שאיזה זולת אחד, יסייע לה להגיע במהירות הגדולה ביותר לבית החולים הקרוב על מנת להגדיל את סיכוייה לחיות קצת יותר מכמה דקות שהם הפרוגנוזה שלה עקב אובדן הדם בנסיבות שבהם מפרידים, בין בן אדם ומחצית מידו הימנית.
בעצם זה אומר פחות או יותר כי הצלם שלנו יכול לשחק את תפקיד האלוהים בחייה של הסבתא, ובידיו להחליט אם היא תחיה או תמות ותהפוך לז"ל לגמרי.
(ובהערת שוליים, התפקיד של אלוהים התפנה עקב נפקדות כפי שקרה במקומות רבים אחרים ודווקא בשעות של משברים קשים למקומיים מכל מיני סוגים וצבעים.
כמה מקומות כאלה נמצאים ממש קרוב למקום שבו צולמה התמונה, כמו "באבי יאר" למשל.
אילו פקד אותם אלוהים, בזמן שבו היה נחוץ מאוד, בעת מצוקה אמיתית וגדולה של הרבה מאוד אנשים, אלה היו גומרים את החיים שלהם בנסיבות הרבה פחות אלימות.
נציין עוד, כי זה קרה להם למרות שרבים מהם מלמלו את מילות הקסם , "שמע ישראל .. וכולי, שאמורים לגרום, לפחות מילולית מן הצד הסובייקטיבי של הממלמלים, שאלוהים ישמע אותם ויבוא לעזור להם.
ולכן סביר להניח שאלוהים לא היה כועס במיוחד על הצלם שלנו אילו החליט להחליף אותו באפן חיובי יותר כפי שמצפים מאלוהים באשר הוא).
אבל כפי שעולה באופן ברור מן התמונה שלפנינו העיתונאי שלנו העדיף את חובותיו העיתונאיות על פני חובותיו כבן אדם.
הוא אף הגדיל לעשות.
בחינה מדוקדקת של התמונה מוכיחה בעליל כי היא לא צולמה כלאחר יד, היא חדה בקונטרסט גבוהה שמאפשר לראות בצורה ברורה וחדה להבות באור יום. כל צלם חובב יגיד לכם שזו תוצאה שמצריכה כמה פעולות נוספות ללחיצה חפוזה על כפתור ההפעלה של המצלמה.
לא הייתי מלאה אתכם בכל הפרטים האלה אם לא הייתי משוכנע שמשהוא כמו 97% של עיתונאי העולם היו נוהגים בדיוק באותה דרך.
בעולם המודרני שלנו, תפקיד העיתונאים אינו נופל מזה של הפוליטיקאים, אנשי השררה מסוגים שונים והחביבים מכולם בעלי ההון ומנהלי התאגידים, שהמשותף לכולם שהם מנהלים את עולמינו באופן שלא מותיר לנו הרבה מקום להתערב ולהשפיע,
העיתונאים כקובעי האג'נדה בכל עת נתונה, השפעתם גדולה יותר מכל האחרים שכן בידם להחליט לאיזה מידע יחשפו מקבלי ההחלטות באשר הם.
אם כך הדבר, הרי שאנחנו צריכים לזעוק צעקה גדולה עקב הגילוי הלא במיוחד מפתיע הזה , שממנו ניתן להסיק, שהעיתונאים, ממש, אבל ממש לא בני אדם נחמדים או ערכיים, חס וחלילה ואולי אנחנו הפקדנו בידם שליחות קצת גדולה מין המידות של משהו כמו 97% מהם, דבר שמצריך מחשבה ויוזמה מצידינו לאתור אלטרנטיבה הולמת.
אבל יגידו כמה אנשים, במידה בלתי מבוטלת של צדק, כי החשיפה של זוועות המלחמה ע"י עיתונאים כמו זה שלנו, תורמת בסופו של דבר להגברת המודעות של כולנו לצדדים הבלתי יעילים ומזיקים של מלחמות באשר הן. אבל רוב הציבור ומנהיגיו יודעים כי מלחמות גורמות לאנשים למות ולהיפצע, לרבות חפים מפשע, ומרביתם לא זקוקים לתזכורות נוספות בעינין זה ובעיקר לא על חשבון מצוקתן הוודאית של סבתות באשר הן.
במילים אחרות, סרקוזי והכוסית מאמריקה היו נזעקים לגרוזיה גם בלי התמונה הזאת וזה היה חוסך ללא שום ספק את סיכון חייה של הזקנה הזאתי, אבל יחד עם זה זה היה מקטין באופן ניכר את סיכויו של העיתונאי שלנו לזכות בפוליצר או לפחות בכמה ג'ובות כדי לגמור החודש.
לתמונה הזאת יש היבט נוסף וחשוב לא פחות, שקשור למהירות הבלתי מובנת שבה סביבת חיינו יכולה להשתנות מקצה לקצה וברגע. זה קרה במדינה הררית קטנה ושלבה כמו גאורגיה, בגלל כמה טעויות בשיקול דעת של מנהיגה הצעיר והכריזמטי.
מה נגיד אנחנו, מדינה קצת יותר גדולה שיושבת על הר געש עם מנהיגים עם אפס חריזמה ותחושת אחריות של עורבני מצוי.
אז מה לי, חברים, ולתמונה הזאתי, שצולמה בגרוזיה שבהרי הקאווקז, ולסבתא הגרוזינית, שעל פניו נמצאת במצוקה הבולטת לעיני המתבונן.
ובכן, היא עוררה את סקרנותי בכמה אופנים.
ראשית, עם נפעיל את הדמיון שלנו ונשחזר את הנסיבות של הרגע בו צולמה התמונה, הרי ברור שהסבתא הזאתי לא הייתה לבד, כי אם היה שם גם צלם אחד שצילם אותה על מנת להנציח אותה בדפי ההיסטוריה שנכתבו בקצב מואץ בעת זו בגרוזיה.
הצלם הזה, בן אדם גרוזיני גם כן וככל הנראה, עברו במוחו כמה מחשבות במהירות גדולה מאוד, למרות שכאמור מדובר בבן אדם גרוזיני, שידוע לכל שמחשבות לא מרבות לפקוד את מוחו, ושכמה מחברי מטילים ספק בקיומו של איבר כזה אצלו אם בכלל, וסביר שגם כשהן מגיעות לשם(המחשבות כמובן), , הן נעות ב"סלוו מושן" ולא במהירות האור.
אבל כאן מדובר בנסיבות חריגות שאפשר להבין מן המצוקה הגדולה שעל פניה של הסבתא וגם קצת מן הלהבות של האש ברקע.
ובכן, השאלה הראשונה שנשאלת לאור הסקירה הזאתי שלי, מדוע אותו צלם אלמוני העדיף את משק כנפי ההיסטוריה על פני חובותיו כבן אדם בכלל וכגרוזיני בפרט, לסייע לקשישה הפצועה הזאתי, שהאופן שבו היא מושיטה את ידה לכיוון הצלם והבעת פניה, מרמזות ברמיזה עבה מאוד כי ההיסטוריה לא הייתה בראש ענייניה ברגעים אלה בדיוק.
עוד דבר שדי ברור מן התמונה הוא כי אין אנשים נוספים ברגע נתון זה, בפריים של התמונה ומסביב לה, שכן סביר להניח שאפילו בגרוזיה אם היו כאלה, לפחות אחד מהם היה ניגש ולופת את ידה ומחלץ אותה באופן זמני ממצוקתה וחרפתה, שכאמור ניכרים מאוד לעיני המתבונן בתמונה.
כלומר יש לנו כאן צלם אחד עם מצלמה ביד וחובה גדולה לאנושות ולהיסטוריה, וסבתא פרטית אחת פצועה מאוד, שכן עם תתעמקו בפרטי התמונה תיראו שהיד הימנית שלה משום מה לא נכללה - מן המרפק ומטה - בפריים של התמונה,וסביר שהיא מונחת במקום כלשהו בסביבה אבל לגמרה לא מחוברת למקומה הטיבעי, מתחת למרפקה.
זה קרה ככל הנירא, עקב פיצוץ המכונית שעולה בלהבות ברקע אשר הותירה אותה בחיים באופן זמני לפחות, עם רצון גדול שאיזה זולת אחד, יסייע לה להגיע במהירות הגדולה ביותר לבית החולים הקרוב על מנת להגדיל את סיכוייה לחיות קצת יותר מכמה דקות שהם הפרוגנוזה שלה עקב אובדן הדם בנסיבות שבהם מפרידים, בין בן אדם ומחצית מידו הימנית.
בעצם זה אומר פחות או יותר כי הצלם שלנו יכול לשחק את תפקיד האלוהים בחייה של הסבתא, ובידיו להחליט אם היא תחיה או תמות ותהפוך לז"ל לגמרי.
(ובהערת שוליים, התפקיד של אלוהים התפנה עקב נפקדות כפי שקרה במקומות רבים אחרים ודווקא בשעות של משברים קשים למקומיים מכל מיני סוגים וצבעים.
כמה מקומות כאלה נמצאים ממש קרוב למקום שבו צולמה התמונה, כמו "באבי יאר" למשל.
אילו פקד אותם אלוהים, בזמן שבו היה נחוץ מאוד, בעת מצוקה אמיתית וגדולה של הרבה מאוד אנשים, אלה היו גומרים את החיים שלהם בנסיבות הרבה פחות אלימות.
נציין עוד, כי זה קרה להם למרות שרבים מהם מלמלו את מילות הקסם , "שמע ישראל .. וכולי, שאמורים לגרום, לפחות מילולית מן הצד הסובייקטיבי של הממלמלים, שאלוהים ישמע אותם ויבוא לעזור להם.
ולכן סביר להניח שאלוהים לא היה כועס במיוחד על הצלם שלנו אילו החליט להחליף אותו באפן חיובי יותר כפי שמצפים מאלוהים באשר הוא).
אבל כפי שעולה באופן ברור מן התמונה שלפנינו העיתונאי שלנו העדיף את חובותיו העיתונאיות על פני חובותיו כבן אדם.
הוא אף הגדיל לעשות.
בחינה מדוקדקת של התמונה מוכיחה בעליל כי היא לא צולמה כלאחר יד, היא חדה בקונטרסט גבוהה שמאפשר לראות בצורה ברורה וחדה להבות באור יום. כל צלם חובב יגיד לכם שזו תוצאה שמצריכה כמה פעולות נוספות ללחיצה חפוזה על כפתור ההפעלה של המצלמה.
לא הייתי מלאה אתכם בכל הפרטים האלה אם לא הייתי משוכנע שמשהוא כמו 97% של עיתונאי העולם היו נוהגים בדיוק באותה דרך.
בעולם המודרני שלנו, תפקיד העיתונאים אינו נופל מזה של הפוליטיקאים, אנשי השררה מסוגים שונים והחביבים מכולם בעלי ההון ומנהלי התאגידים, שהמשותף לכולם שהם מנהלים את עולמינו באופן שלא מותיר לנו הרבה מקום להתערב ולהשפיע,
העיתונאים כקובעי האג'נדה בכל עת נתונה, השפעתם גדולה יותר מכל האחרים שכן בידם להחליט לאיזה מידע יחשפו מקבלי ההחלטות באשר הם.
אם כך הדבר, הרי שאנחנו צריכים לזעוק צעקה גדולה עקב הגילוי הלא במיוחד מפתיע הזה , שממנו ניתן להסיק, שהעיתונאים, ממש, אבל ממש לא בני אדם נחמדים או ערכיים, חס וחלילה ואולי אנחנו הפקדנו בידם שליחות קצת גדולה מין המידות של משהו כמו 97% מהם, דבר שמצריך מחשבה ויוזמה מצידינו לאתור אלטרנטיבה הולמת.
אבל יגידו כמה אנשים, במידה בלתי מבוטלת של צדק, כי החשיפה של זוועות המלחמה ע"י עיתונאים כמו זה שלנו, תורמת בסופו של דבר להגברת המודעות של כולנו לצדדים הבלתי יעילים ומזיקים של מלחמות באשר הן. אבל רוב הציבור ומנהיגיו יודעים כי מלחמות גורמות לאנשים למות ולהיפצע, לרבות חפים מפשע, ומרביתם לא זקוקים לתזכורות נוספות בעינין זה ובעיקר לא על חשבון מצוקתן הוודאית של סבתות באשר הן.
במילים אחרות, סרקוזי והכוסית מאמריקה היו נזעקים לגרוזיה גם בלי התמונה הזאת וזה היה חוסך ללא שום ספק את סיכון חייה של הזקנה הזאתי, אבל יחד עם זה זה היה מקטין באופן ניכר את סיכויו של העיתונאי שלנו לזכות בפוליצר או לפחות בכמה ג'ובות כדי לגמור החודש.
לתמונה הזאת יש היבט נוסף וחשוב לא פחות, שקשור למהירות הבלתי מובנת שבה סביבת חיינו יכולה להשתנות מקצה לקצה וברגע. זה קרה במדינה הררית קטנה ושלבה כמו גאורגיה, בגלל כמה טעויות בשיקול דעת של מנהיגה הצעיר והכריזמטי.
מה נגיד אנחנו, מדינה קצת יותר גדולה שיושבת על הר געש עם מנהיגים עם אפס חריזמה ותחושת אחריות של עורבני מצוי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה