סגן משנה אריאל בנימיני מת במשחקי מלחמה.
אריאל , כמו כל ילד, רצה לשחק במשחקי מלחמה.
יותר מזה, חדור מוטיבציה, הוא רצה להיות קצין במלחמה הבאה.
בגילו עוד חושבים שאם מישהו יותר מבוגר ממך בשנה, ויש לו פס אחד יותר על הכתף הוא בוודאי יודע.
בגילו עוד מאמינים כי זה שמעל לזה שמעליך, ויש לו הרבה יותר פסים ממה שיהיו לך אי פעם, הוא לא רק יודע אלא גם המציא את הידע.
בגילו עוד מתרשמים ממדים וצעדים ארוכים.
בגילו עוד מאמינים באנשים אחרים.
אילו לא מת בדרכו לדרגות הקצונה, היה לומד כמו רבים אחרים שהוא טעה והוטע.
הוא לא הבין שהיום מי שנשאר בצבא, עושה זאת כי זו דרכו היחידה לקבל שכר הולם ופנסיה, שעם הכישורים שאין לו, בשום מקום אחר לא יגיע אליהם.
(אגב אני חושש שמרביתנו לא הפנמנו את זה עדיין ומייחלים לנס שהאנשים האלה, פליטי החיים האזרחיים שלנו, יעברו מהפך ויצילו אותנו ברגע האמת).
הוא לא הבין שהם לא מבינים כמעט בכלום, בודאי לא בחינוך ובהכנה של זולתם לקראת ייעודם העיקרי, המלחמה הבאה שמתדפקת בשער.
סיפורו העצוב של סגן משנה אריאל בינימיני הזכיר לי בדיחה שחוקה מימי סטאלין העליזים בברית המועצות של פעם.
מדובר שם באיכר, אשר כמאמין גדול בדוקטורינה הקומוניסטית, החליט להרגיל את החמור שלו להסתפק בפחות אוכל.
הוא הפחית כל יום קצת מקצבת מזונו של החמור וכך במשך חודש. החמור המשיך לעבוד ולנעור כאילו כלום וההצלחה באופק. הקומיסר המקומי, שראה בניסוי החדשני של האיכר מקור גאווה לקולחוז כולו, מיהר והזמין את העיתונאי המחוזי שיכתוב בעיתונו על ההצלחה הגדולה בקולחוז, כדי שאיכרים אחרים יוכלו לאמץ את השיטה ולחסוך ממון רב למפלגה ולעם, ובעיקר לסטאלין.
הכתבה פורסמה והאיכר הוזמן לקבל מדליה על שם לנין בבית המפלגה בעיר המחוז.
נסע האיכר לעיר המחוז, קיבל מדליה וחזר מאושר לקולחוז כאשר מדליה נוצצת על דש חולצתו.
שמח וטוב לב, חזר עם המדליה לביתו.
בפתח הבית עמדה אשתו בוכה וצורחת, לצידה מונחת ערימה של עור ועצמות, של מה שהיה פעם חמורם "איגור".
"מת החמור, אידיוט שכמוך", היא אמרה לו.
אז איך זה קשור לעניינינו:
סגן משנה אריאל בנימיני, מת בעקבות "שבוע מלחמה", שעברו חיילי קורס הקצינים לשריון, במהלכו נמנע מהם אוכל, שינה ומעט כבוד עצמי.
סגן משנה אריאל בנימיני, תיעד את האירועים שעברו עליו במהלך השבוע שבו מפקדיו דימו תנאי קרב קיצוניים, מתוך מחשבה מטומטמת, שזה מה שיכין את פקודיהם למלחמה הבאה.
הם ישנו מעט, בתוך טנקים לוהטים, לבושים ומחוגרים. הם שתו מעט ואכלו עוד פחות.הם שמרו, ניקו את הטנקים, סחבו אלונקות וספגו השפלות ועלבונות. אבל דבר אחד חשוב מאוד הם לא דימו, את מותם שלהם כי הרי להדמיה מושלמת של מלחמה צריך גם למות בה.
אבל סגן משנה אריאל בנימיני סיפק להם גם את זה, כי היה אידיאליסט, מלא מוטיבציה ובגיל שבו לא יעלה על הדעת, שהצבא יפקיד את חייך בידי אנשים בלתי ראויים בעליל.
נ.ב - ומסר לחמורים שהיו אחראים לחד גדיא הזה, אם הם עדיין מכינים חיילים למלחמה הבאה.
האם אתם באמת חושבים שאפשר להרגיל אנשים לרעב.
כי אם כן כדי שתגייסו מהר את מעט ניצולי השואה שעוד נותרו ביננו, הם לא צריכים לתרגל את זה, הם יתנו לכם גם כבונוס, כמה שעורים באיך זה (להיות רעבים ומה זה עושה לבן אדם).
הארה אחרונה לאלא שבמקרה לא הבינו מי החמור בסיפור שלי, רמז, זה לא סגן משנה אריאל בנימיני על בטוח.
אריאל , כמו כל ילד, רצה לשחק במשחקי מלחמה.
יותר מזה, חדור מוטיבציה, הוא רצה להיות קצין במלחמה הבאה.
בגילו עוד חושבים שאם מישהו יותר מבוגר ממך בשנה, ויש לו פס אחד יותר על הכתף הוא בוודאי יודע.
בגילו עוד מאמינים כי זה שמעל לזה שמעליך, ויש לו הרבה יותר פסים ממה שיהיו לך אי פעם, הוא לא רק יודע אלא גם המציא את הידע.
בגילו עוד מתרשמים ממדים וצעדים ארוכים.
בגילו עוד מאמינים באנשים אחרים.
אילו לא מת בדרכו לדרגות הקצונה, היה לומד כמו רבים אחרים שהוא טעה והוטע.
הוא לא הבין שהיום מי שנשאר בצבא, עושה זאת כי זו דרכו היחידה לקבל שכר הולם ופנסיה, שעם הכישורים שאין לו, בשום מקום אחר לא יגיע אליהם.
(אגב אני חושש שמרביתנו לא הפנמנו את זה עדיין ומייחלים לנס שהאנשים האלה, פליטי החיים האזרחיים שלנו, יעברו מהפך ויצילו אותנו ברגע האמת).
הוא לא הבין שהם לא מבינים כמעט בכלום, בודאי לא בחינוך ובהכנה של זולתם לקראת ייעודם העיקרי, המלחמה הבאה שמתדפקת בשער.
סיפורו העצוב של סגן משנה אריאל בינימיני הזכיר לי בדיחה שחוקה מימי סטאלין העליזים בברית המועצות של פעם.
מדובר שם באיכר, אשר כמאמין גדול בדוקטורינה הקומוניסטית, החליט להרגיל את החמור שלו להסתפק בפחות אוכל.
הוא הפחית כל יום קצת מקצבת מזונו של החמור וכך במשך חודש. החמור המשיך לעבוד ולנעור כאילו כלום וההצלחה באופק. הקומיסר המקומי, שראה בניסוי החדשני של האיכר מקור גאווה לקולחוז כולו, מיהר והזמין את העיתונאי המחוזי שיכתוב בעיתונו על ההצלחה הגדולה בקולחוז, כדי שאיכרים אחרים יוכלו לאמץ את השיטה ולחסוך ממון רב למפלגה ולעם, ובעיקר לסטאלין.
הכתבה פורסמה והאיכר הוזמן לקבל מדליה על שם לנין בבית המפלגה בעיר המחוז.
נסע האיכר לעיר המחוז, קיבל מדליה וחזר מאושר לקולחוז כאשר מדליה נוצצת על דש חולצתו.
שמח וטוב לב, חזר עם המדליה לביתו.
בפתח הבית עמדה אשתו בוכה וצורחת, לצידה מונחת ערימה של עור ועצמות, של מה שהיה פעם חמורם "איגור".
"מת החמור, אידיוט שכמוך", היא אמרה לו.
אז איך זה קשור לעניינינו:
סגן משנה אריאל בנימיני, מת בעקבות "שבוע מלחמה", שעברו חיילי קורס הקצינים לשריון, במהלכו נמנע מהם אוכל, שינה ומעט כבוד עצמי.
סגן משנה אריאל בנימיני, תיעד את האירועים שעברו עליו במהלך השבוע שבו מפקדיו דימו תנאי קרב קיצוניים, מתוך מחשבה מטומטמת, שזה מה שיכין את פקודיהם למלחמה הבאה.
הם ישנו מעט, בתוך טנקים לוהטים, לבושים ומחוגרים. הם שתו מעט ואכלו עוד פחות.הם שמרו, ניקו את הטנקים, סחבו אלונקות וספגו השפלות ועלבונות. אבל דבר אחד חשוב מאוד הם לא דימו, את מותם שלהם כי הרי להדמיה מושלמת של מלחמה צריך גם למות בה.
אבל סגן משנה אריאל בנימיני סיפק להם גם את זה, כי היה אידיאליסט, מלא מוטיבציה ובגיל שבו לא יעלה על הדעת, שהצבא יפקיד את חייך בידי אנשים בלתי ראויים בעליל.
נ.ב - ומסר לחמורים שהיו אחראים לחד גדיא הזה, אם הם עדיין מכינים חיילים למלחמה הבאה.
האם אתם באמת חושבים שאפשר להרגיל אנשים לרעב.
כי אם כן כדי שתגייסו מהר את מעט ניצולי השואה שעוד נותרו ביננו, הם לא צריכים לתרגל את זה, הם יתנו לכם גם כבונוס, כמה שעורים באיך זה (להיות רעבים ומה זה עושה לבן אדם).
הארה אחרונה לאלא שבמקרה לא הבינו מי החמור בסיפור שלי, רמז, זה לא סגן משנה אריאל בנימיני על בטוח.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה